מאגר סיפורי מורשת

רקע – עליית הוריי לארץ

הוריי צבי ומלכה קירשנר נולדו בפולין ועברו בגיל צעיר מאד לברלין בגרמניה שם הם גם התחתנו.

 

בשנת 1934 כאשר הנאצים עלו לשלטון וחוקקו חוקי גזע כנגד היהודים, שמע יום אחד אבי רעש וצעקות מהרחוב, הוא פתח את החלון בדירתם שבקומה השנייה והציץ לרחוב וראה שני נאצים מתעללים ביהודי. אחד מהנאצים הרים את ראשו לכיוון אבא שלי וצעק לו: "תכניס את הראש יהודי מלוכלך לפני שלא יהיה לך ראש". אמי ששמעה זאת, החליטה שזה סימן שעליהם לעזוב מיד את גרמניה. בתוך שבוע הם ברחו לפולין לנסות ולשכנע את בני משפחותיהם לברוח איתם לישראל, אך בני המשפחות לא נענו ולכן הורי עזבו לבד ולאחר קשיים רבים הצליחו לאחר 11 חודשים לעלות על אונייה באיטליה והגיעו לנמל תל אביב ומשם לרעננה בה נולדתי אני כבן הרביעי למשפחתנו. כל בני המשפחה שנותרו בפולין (סבים ארבעה אחים וארבע אחיות של אבי ושלוש אחיות ואח של אמי נספו בשואה. מאחר ונותרנו רק אנחנו, חונכנו על ידי הורינו להיות מגובשים וכפי שאמי ז"ל אמרה: "עליכם להתנהג כמו כף יד, כל אצבע הפועלת בעצמה היא חלשה אבל כאשר כל האצבעות מתגבשות הן הופכות לאגרוף חזק" וכך חונכנו לתרום למדינה שהצילה אותם. לכן כל שלושת אחי ואני שירתנו כקצינים בצבא וכל אחד מאיתנו תרם למדינה בתחומו .

 

עליית הוריי אשתי לארץ

שלמה נוימן ז"ל האבא של אשתי נולד בגרמניה המזרחית לשעבר בעיר מגדבורג ב-  28.1.1925. כשעלו הנאצים לשלטון וגזרו גזרות וחוקים כנגד היהודים, הסכימה אנגליה לקבל 10,000 ילדים ושלמה שהיה אז בן 14 בלבד, נשלח על ידי הוריו לבד ב"קינדרטרנספורט" (העברת הילדים הנ"ל ברכבות מאירופה  לאנגליה) ובזכות זה שרד את השואה. באנגליה הוא וחבריו חיו בחווה חקלאית, כהכנה לעליה לארץ והקמת קיבוץ. שם הוא למד נגרות וחלם לעלות לארץ ישראל עד שקיבל לבסוף אישור לעלות.

 

בדרכים עקיפות הוא הגיע לצרפת ושם עלה  על ספינת המעפילים "אקסודוס" (יציאת אירופה) בשנת 1947.(ספינת המעפילים "אקסודוס" ועליה מעל 4000 מעפילים הגיעה לחופי הארץ אך הבריטים, ששלטו אז בארץ, לא אפשרו למעפילים לרדת ונלחמו נגדם עם 6 ספינות קרב. המעפילים, אבא של אשתי ביניהם, שלא היה להם נשק, נלחמו בחזרה בתפוחי אדמה ופחיות שימורים. לאחר שנכנעו החזירו אותם הבריטים לצרפת וגם שם הם לא ירדו ואז הם החזירו אותם למחנות בגרמניה, המדינה הנוראה ממנה ברח רק כמה שנים קודם. ורק כעבור כשנה, שלמה ז"ל הצליח לעלות לארץ)

 

   אמא של אשתי שושנה (רוזי) ז"ל

 

נולדה למשפחה דתית בפולין ובגיל צעיר עברה לגור בוינה בירת אוסטריה , עם עלית הנאצים וגזרת חוקי הגזע הנוראיים נשלחה רוזי שהייתה  בת 16 על ידי הוריה לאנגליה במסגרת ה"קינדרטרנספורט" שם התקבלה למשפחה שלא שמרה על ההלכות הדתיות כולל אכילת בשר חזיר היא לא ידעה כיצד לנהוג ושלחה לאביה מכתב ובו בקשה שינחה אותה כיצד לנהוג . אביה כתב לה בחזרה שאנו חיים בתקופה לא נורמלית ובתקופה כזו עלינו לנהוג בהתאם , אך לאור היכרותו אותה הוא בטוח שכאשר יחזרו ימים נורמליים לעולם היא תדע לחזור ולנהוג על פי ההלכה היהודית. בהמשך רוזי הועברה לחווה שם היתה בקבוצה יחד עם שלמה ובשנת 1949 היא עלתה לארץ.

עם עלייתם הם, יחד עם חבריהם, הקימו את  קיבוץ "לביא" שם הם כעבור שנה התחתנו שלמה הקים את הנגריה שהתמחתה בייצור ריהוט לבתי כנסת ומאז ועד היום מספקת ריהוט לבתי כנסת בארץ ובעולם. רוזי הייתה אחת מהאקונומיות הראשונות של הקיבוץ ולאחר מכן עבדה במשך שנים ארוכות במתפרה של הקיבוץ . שלמה ורוזי ז"ל הקימו בקיבוץ משפחה לתפארת עם שלושה ילדים כאשר אשתי עירית היא הבת האמצעית . אחיה גר עד היום בקיבוץ. עירית אשתי (סבתא של שחר) עובדת מזה 40 שנה כעובדת סוציאלית מהן עבדה 10 שנים עם מאושפזים בבית חולים לווינשטיין וב30 השנים האחרונות עובדת בטיפול בילדים ובני נוער במצבי סיכון קשים בעיריית רעננה.

 

סבא מוטי מספר על ילדותו

נולדתי ברעננה כבן הרביעי במשפחתי, יחד עם אחי הגדולים (אביגדור, אפרים ז"ל ואיתן) חונכנו על ידי הורינו לערכים של תרומה לחברה ולמדינה, ערבות הדדית ואהבה בין כולנו , ועזרה לזולת .לאור ערכים אלה שירתנו כולנו כקצינים בצבא ולאחר מכן אביגדור עבר לתחום החינוך וניהל את בית הספר התיכון ע"ש כצנלסון בכפר סבא , אחי אפרים ז"ל עבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה במשך 40 שנה ואיתן עבד בתעשייה בתחום משאבי אנוש .ילדותי עברה עלי בשכונה בה נולדתי כאשר רעננה היתה מושבה צעירה עם מספר תושבים קטן. את השעות שלאחר הלימודים בילינו במשחקי רחוב עם השכנים והחברים ובשבתות שיחקתי עם אחי הגדולים במשחקי קופסה ובקריאת ספרים רבים .

השירות הצבאי והפיתוחים שהשתתפתי בהם במערכת הבטחון

לאחר שסיימתי את לימודי כהנדסאי טקסטיל התגייסתי לצבא בשנת 1969 והגעתי לחיל התחזוקה, למעבדת הטקסטיל של הצבא ושם עסקתי במחקרים ובתכנון של אמצעים עבור היחידות השונות של הצבא . כעבור כחצי שנה נשלחתי לקורס קצינים ובסיומו הוצבתי כמפקד מעבדת הטקסטיל של הצבא במסגרת עבודתי עסקתי כאמור בפיתוח אמצעים לכלל הצבא ובמיוחד ליחידות המיוחדות ‎‏(סירת מטכ"ל, שייטת 13  ויחידות נוספות), חלק מהפיתוחים מסווגים אך אספר על אחד מהם: בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה וחיילים רבים נפגעו ונהרגו כתוצאה מפגיעת טילים בנגמש"ים (כלי רכב משוריינים להעברת כוחות בשדה הקרב) בתוך שלושה שבועות פיתחתי מיגון פנימי לנגמ"ש שהותקן תוך כדי המלחמה והציל את חייהם של עשרות רבות של חיילים.

בהמשך סיימתי לימודי תואר ראשון בהנדסת מכונות ועברתי לפיתוח אמצעים נוספים כולל בזמן המלחמות שהיו ולאחרשהשלמתי גם תואר שני בהנדסת מערכות הגעתי למנהלת "חומה" שהיא הגוף של משרד הביטחון שאחראי על פיתוח מערכת טיל ה"חץ", הייתי חלק מהצוות שפיתח את המערכת מגיבוש הרעיון ועד להקמת יחידה מבצעית  (מערכת "החץ" יחד עם מערכת "כיפת ברזל") מגינות על מדינת ישראל מפני טילים ורקטות ועל כך זכה הצוות בפרס ביטחון ישראל. לפני כשנה פרשתי לאחר 50 שנה  ממערכת הביטחון.

 

תובנות מעבודתי ומחינוכי שהועברו לשחר ולשאר הנכדים

כמו שתואר בפרקים הקודמים חונכנו לערכים חשובים, בשיחה שניהלתי עם שחר לקראת העבודה על הקשר הרב דורי, מצאנו שערכים אלו, אהבת הזולת, מחויבות לקיומה וביטחונה של המדינה, מתן עזרה לנזקקים, כמו עזרה לשיעורי בית לתלמידים מכיתות נמוכות, חברות טובה עם המשפחה וכן כושר היצירתיות שחר ניחנה בהם וכנראה עברו ממני ומעירית אשתי לכל ילדינו ונכדינו.

 

סיפור האהבה של סבא מוטי וסבתא עירית:

 

הזוית האישית

סבא מוטי: התכנית של הקשר הרב הדורי היתה טובה מאוד, היא אפשרה לשחר ולי להתקרב ולשמוע בצורה מפורטת את הסיפור של משפחתנו. שחר נחשפה לעבר ולהיסטוריה המשפחתית וראינו כיצד הערכים שעליהם חונכנו וגדלנו הועברו להוריה של שחר ולאחר מכן גם לשחר. לי, סבא מוטי, ההנאה רבה במפגשים ובעבודה המשותפת שעשינו ונחת רבה משחר הנכדה הבכורה והמוצלחת ואני מאחל לה לכל בני המשפחה שנוכל להמשיך וליהנות אחד מה/שני עוד שנים רבות.

שחר: אני שחר למדתי רבות על המשפחה שלי ועל הדרך הקשה והארוכה שעברו. אני גאה להיות הנכדה וממשיכת הדרך של סבא מוטי ושאר בני המשחה ואני מאחלת שאוכל גם אני להעביר לילדי ונכדי שיהיו את הסיפור הזה.