מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כלניות לא מה שאתם חושבים

רותי בבולגריה
רותי בבגרותה
סיפור ילדותה של רותי בשכונת מונטיפיורי

רקע

את הסיפור הבא סיפרה לי אימא רותי היקרה שלי. נכתב בגוף ראשון.

הורי הגיעו כחלוצים עם תנועת הנוער "החלוץ הצעיר" מפולין לישראל (שנקראה פלסטינה) באונייה לתל אביב בשנת 1933 (נשואים בני 20), אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה וכל משפחתם נספתה בפולין. אני נולדתי וגדלתי בתל אביב בשכונת מונטיפיורי  ליד ואדי מוסררה (כיום נחל אילון) מול שרונה בזמן המנדט הבריטי.

%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%aa%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a7%d7%aa

השכונה הייתה קרובה מאד למפקדה הבריטית קראנו  לבריטים "הכלניות"מכיוון שהן חבשו כומתות אדומות. מדי פעם היו עושים עוצר בשעות היום, דופקים עם הכת של הרובה בדלת, נכנסו, הוציאו את הגברים החוצה וחיפשו נשקים בבתים לעיתים אף ירו לכיוון השכונה. זכור לי, יום אחד כשהייתי בת ארבע, שמענו יריות לכיוון הבית ולכן ההורים שלי דחפו אותי מתחת לשולחן האוכל במטבח. כילדה אני זוכרת, שהייתי הולכת עם חברותי לבית הספר עברנו ליד המפקדה של הבריטים, הם היו מחלקים לנו מסטיקים. הדרך לבית הספר הייתה מאד ארוכה משכונת מונטיפיורי לרחוב חשמונאים בתל אביב, גם בחורף הלכנו ברגל כשעלינו שכמיות, הכל היה בוץ ושלוליות, לא היו מדרכות, היינו מגיעים לבית הספר רטובים עד לשד עצמותינו. להורים כמובן לא היה רכב.

השיטפונות בחורף

היות וגרנו ליד וואדי מוסררה, כל חורך הוואדי עלה על גדותיו. אני זוכרת את אבי הולך עם גברים אחרים לוודא את גובה המים בוואדי מפחד השטפון שעלול להציף את בתי השכונה. לא פעם הגיע שטפון לתוך הבית המיטות הרהיטים נרטבו והיה צורך להוציא וליבש את כל מה שנשאר מתכולת הבית. את אנשי השכונה פינו בעזרת סירות לבתים גבוהים יותר בשכונה, אותנו פינו לבית של חברים של  ההורים שלי.

%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%95%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a7%d7%9f
יחד עם אמא-שחורה.

כשהייתי בת שמונה נולד אחי וגרנו ארבעתינו בבית קטן מאד עם חדר אחד שבו ישנו כולנו, מטבחון קטן ביותר . לארונות במטבח לא היו דלתות אלא כוסו בווילונות שאמא שלי תפרה במיוחד. שולחן אוכל קטן ארבעה כיסאות מעץ. אמי בישלה על פרימוס ופתילייה. גם את המגבות, לבנים, חיתולי בד היא הרתיחה על גבי הפרימוס בתוך דוד גדול ואת כל שאר הכביסה הייתה מכבסת על גבי קרש עשוי ברזל.

בחורף נהגו לאכול חמין בימי שבת ולכן מסרו את סיר החמין עטוף עם שם למאפיה למשך הלילה והלכו לקחת אותו למחרת. לא היה מקרר במטבח, כל יום קנו שלישי בלוק קרח בבית החרושת והלכו איתו ביד עד הבית כמובן שחלק ממנו נמס בדרך..ובבית הניחו בתוך ארגז סגור ועליו שמו את האוכל לקירור. כל יום בישלו מעט לאותו יום, לא ניתן היה להקפיא אוכל כמובן (לא היו מקררים). כמה פעמים בשבוע היו קונים נפט בשביל לחמם את הבית בתנור וגם לבישול לפרימוס ולפתיליה. לשמחתם היה להם חשמל בבית ולא נזקקו למנורות נפט (לרבים אחרים בשכונות אחרות לא היה חשמל כלל).

הבובות שלי

עד גיל ארבע את הבובות שלי אמי תפרה לי מבדים .אהבתי מאד לשחק איתן. בגיל חמש כבר קנו לי את הבובה הראשונה ואמי תפרה וסרגה לה בגדים אותם נתתי לבתי והיא נתנה לנכדתי. כל פעם שהיה לי יום הולדת היתה סורגת לה בגדים חדשים בהפתעה והייתי מתעוררת בבוקר ורואה את הבובה בבגדים חדשים.

%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%a4%d7%a5
הבגדים שסבתא שחורה סרגה ותפרה לבובות שלי. אני העברתי את הבגדים לטלי הבת שלי  וטלי העבירה למיכלי נכדתי.

עד גיל 13 לא היה לנו בבית כלל רדיו ולכן הלכתי בימי שבת לחבה שלהם היה רדיו בבית ושמעתי את התוכנית האהובה עלי "תוכנית כבקשתך לשירים עבריים " ערכה אותה רות שפירא ז"ל. בימי שני הייתה הולכת לחברה לשמוע תסכיתים (כמו הצגה מאד מוחשי, אך מכיוון שרק הקשיבו אמי יכלה לדמיין את המראה).

אני זוכרת שבגלל שבית הספר היה קטן עם מעט כיתות ולא היה מקום לכולם, למדו במשמרות. חלק מהילדים למדו בבוקר וחלק אחר הצהריים. בשעות הפנאי, המשחקים בהם שיחקתי באותם ימים היו בעיקר משחקי חצר כמו: מחבואים, חבל, קלאס, 2 חבלים, כדור, 5 אבנים, דוקים מעץ, משחקים בחול, חמור חדש. לכל הילדים היו שני זוגות נעליים גבוהות בחורף בצבע כהה ובקיץ לבנות. כאשר הנעליים היו קטנות היו חותכים את קצה הנעל והמשכנו ללכת איתן כי לא היה כסף לקנות נעליים חדשות. היו גם מעט מאד בגדים שאמי תפרה לי.

ח' באייר תש"ח  1948 העירה אותי אמי משנתי ואמרה שדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל ולכן נסענו באוטובוס בלילה לאלנבי מול קולנוע "מוגרבי" לרחבה גדולה והצטרפנו לכל הרוקדים והחוגגים. למחרת פרצה מלחמת השיחרור הארוכה, הגברים בשכונה חפרו מקלטים מתחת לאדמה בעומק מטר בערך וכיסו אותם בפחים כל פעם כשהיתה אזעקה רצנו למקלט תוך כדי הפצצות מעל ראשינו. אני זוכרת, שהיינו צריכים לרוץ כברת דרך וזה היה מפחיד מאד.

נשארו בזיכרוני חוויות ילדות נפלאות למרות הכל, הייתה לי ילדות מאושרת, עם חברים ומשחקים.

הזוית האישית

ישבתי עם אמא, הקשבתי לסיפור ילדותה בצמאון רב, איזו ילדות מלאת חוויות ומעניינת.

מילון

כלניות
"כלניות" הוא הכינוי שניתן על ידי אנשי היישוב לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית, שהוצבה בארץ ישראל בספטמבר 1945. בינואר אתה שנה התפרסם שירה של שושנה דמארי, "כלניות" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי), במסגרת תוכנית של תיאטרון לי-לה-לו והפך ללהיט. כצנחנים חבשו חיילי הדיוויזיה השישית כומתות אדומות, ובשל כך הדביקו להם אנשי היישוב את הכינוי "כלניות". ילדים עמדו בקרנות רחוב ושרו את השיר כשראו את החיילים, שקיבלו זאת כעלבון צורב.

תסכית
תַּסְכִּית היא תוכנית רדיו שבה מוגש סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים. משתתפים בו קריינים וטכנאי אולפן המגישים את הסיפור שעבר עיבוד מתאים להאזנה. תסכיתים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה ה-20, והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו בעולם.

ציטוטים

”אם אין אני לי-מי לי?“

הקשר הרב דורי