מאגר סיפורי מורשת

שמי אודט, נולדתי ב-1952 בקזבלנקה שבמרוקו.

אצלנו בימי חמישי נהגנו לעשות על האש בחוץ. ביום חמישי אחד כשהייתי בת שנתיים אבי איחר להדלקת הפתיליה. אימי ביקשה מאחותה (באותה תקופה גרה איתנו) להדליק את הפתיליה בפרוזדור. יצאתי החוצה, והסינר שלי עף לפתיליה וזה הדליק את הסינר שהיה עלי, עליתי באש. ממול היה כלב והוא נבח כשראה אותי נשרפת. אימי חשבה שהכלב נובח עליי ואמרה לאחותה לצאת לבדוק מה איתי. דודתי יצאה וראתה אותי עולה באש מיד קרעה את בגדי מעליי. הובלתי לבית החולים ששם נשארתי שמונה חודשים. למזלי נשאר לי רק סימן קטן בלחי.

בינתיים בארץ ישראל הכריזו על העצמאות והערבים במרוקו התחילו להתנכל ליהודים. נציגים  מהסוכנות היהודית הגיעו אל העשירים במרוקו ושיכנעו אותם שיקנו בתים בבני ציון, סבי היה אחד מהם. היה לו במרוקו בית חרושת לעורות. הוא מכר את הכל דרך הסוכנות היהודית. עשר משפחות עלו לארץ ושיכנו אותם במקום אחד ששמו "שכונת המרוקאים" שכונה שעד היום קיימת. המשפחה שהייתה כבר בארץ כתבה לנו לא להביא כסף, רק דברים יקרי ערך. אמי מכרה את הכל וקנתה דברים יקרי ערך כדי שזה יעזור לנו להסתדר בארץ.

ב-1956 חצי שנה אחרי שסבי עלה לארץ משפחתי ואני עלינו על אוניית מולדת בדרך לארץ ישראל. בדרך ממרסי שדדו אותנו ולא נשאר לנו כלום והגענו לארץ ללא דבר. שמו אותנו במעברת שדרות שבנגב בפחונים (בתים מפח) בלי חלונות ובלי כלום.

בחודש מרץ כשקר וגשום, סמוך לפסח, קיבלנו שולחן ו-4 כיסאות, שמיכות שחורות, ריבה ומצות. בלילה היו יללות מפחידות של שועלים ופחדנו לישון. למחרת הגיע הדוד מבני ציון וכשראה אותנו ככה מיד התחיל לחפש לנו מקום אחר. הוא קנה ומצא לנו בית בדמי מפתח בכביש הראשי, בית "ערבי" נטוש. הוא היה בית גדול ושם גדלתי. הייתה ילדות נהדרת אך ללא חשמל.

זכור לי כי כל האנשים שעלו לקו לא נכון והגיעו בטעות לבני ציון היו נשארים לישון אצלינו, ובבוקר עלו על האוטובוס הראשון. כמו כן, כל מי שירד לכביש השאיר אצלינו אופניים, טרקטורים וכשרצינו לשמוע רדיו היינו מתחברים לבטרייה של הטרקטור. על האופניים למדנו לרכוב. היינו מאוד אהובים, כל החברים רצו לבוא אלינו, שיחקנו "במכולת" ועוד משחקים שהיו ללא חשמל ולא השתעממנו אף לרגע.

בצד השני של הכביש, היתה באר מים (היא עדיין קיימת…). מר "טלור" היה אחראי על הבאר. הוא נהג על אופנוע ולפעמים היה מרכיב אותי מבית הספר הביתה, הוא קרא לי "תלתלינה" כי היו לי הרבה תלתלים ואמרתי לו "לא תלתלינה" ואז הוא הביא לי מראה של אופנוע בשביל להראות לי שיש לי תלתלים. היה שם עץ תות גדול שהיינו מטפסים עליו בשביל להביא תותים. יום אחד עלתה נילי אחותי על העץ ולא הצליחה לרדת, טלור הגיע והוריד אותה מהעץ.

אני הייתי בחוג בלט, בשביל להגיע עליתי וירדתי. בסביבות השעה 6 חזרתי הביתה, בחזרה ושם הייתה שדרה של אקליפטוסים ומאחד העצים תמיד ירד סופר מאוד מוזר מבצרה שכל הזמן ליווה אותי בחזרה הביתה והיה חוזר בחזרה. גרנו שם כשש שנים ללא חשמל. ביום היינו פותחים חלונות ובערב עם עששיות. יום אחד קמנו בבוקר ומצאנו את עצמנו מגודרים (מסביב לבית היתה גדר). מר שפיץ שגר בבצרה אמר שמיקום הבית הזה שלו. הוא החליט לגרש אותנו והוא הזמין  משטרה אף על פי שאת הבית קנינו בדמי מפתח. לבסוף, העבירו אותנו לחרוצים לרימון 3, שם היה בית צפוף, וקטן. ובינתיים, נולדו עוד אח ואחות כך שהיינו 8 נפשות, ישנו בחדר אחד ראש וזנב, וגם שם הייתה לנו ילדות טובה. היו לנו שכנים בגילנו וכל היום היינו בחוץ. טיילנו, שיחקנו, קטפנו נבוגים והיו מלא נרקיסים בין הפרדסים, קטפנו תפוזים קלמנטינות.

בשבתות היינו הולכים לגבעות של בני ציון וחרוצים, שם היו פרחי בר (היום שמורת בני ציון). למדנו בבית הספר בבני ציון (בבית הספר חוב"ב). בדיוק הוקמה תנועת הנוער של מכבי באותו מקום שהיום זה בית הנוער. פעם למדנו עד כיתה ח והמנהל היה "חיים מיכאלי", אהבנו וכיבדנו אותו, היה מנהל נהדר.

למדתי עוד שנתיים בבית ספר דתי בכפר סבא ואחר כך עשיתי עוד כל מיני קורסים וחזרתי לגן בבני ציון כעוזרת לגננת עד הצבא. הילדים שטיפלתי היום הם הורים לילדים. בנוסף, הייתי מדריכת בנוער העובד ולקחתי את כל הילדים לטיולים לאילת, לצעדות תל חי. בערב, לימדתי ריקודי עם, על ירושלים ועל להקת ארץ ישראל שהם מעולם לא הכירו. היו לי חוויות טובות!

כשהייתי קצת לפני גיל 18, הוקם גרעין של מקווה ישראל שעמד להתגייס ודודי המליץ לי להצטרף אליהם. אבל גילי היה צעיר, ולכן אבי היה צריך לחתום שמאשר לי להתגייס לגרעין. אחיותיי לא התגייסו  לצבא כי הן היו דתיות (עד היום). אבי לא הסכים בקלות ורק בדקה ה-90, אבי הסכים לחתום.

תהליך הגיוס כלל חודשיים של טירונות באוהלים, בחודשי ספטמבר ואוקטובר שהיו גשומים וקרים. נשלחתי לעבור קורס מדסיות (אימון גופני) בוינגייט.

לאחר מלחמת ששת הימים נכבשה סיני ושלחו אותנו להקים ישוב חדש שנקרא אז דקלה. לאחר מכן עברנו לערבה לסיירת "פאראן". ליווינו את השיירות לאילת מחשש מהירדנים שהיו מניחים מטענים. היינו מפטרלים על הכביש של סדום ואילת.

לאחר חצי שנה, עברנו לאזרח את נח"ל סיני (לשם הגיעה גם נעמי שמר שכתבה עלינו את השיר "בהאחזות הנחל בסיני"). השיר תיאר את המציאות בנח"ל סיני. שם היה גן ירק גדול והיו לולים של תרנגולי הודו, ביום עבדנו ובלילה שמרנו. שם הכרתי את בעלי שהיום הוא "סבא ציון" ונולדה לנו ילדה ששמה שרון שהיא אימא של נטע עינב ועומר.

עד לא מזמן גרתי בחרוצים, והיום אני גרה בחדרה, עובדת בדואר של חרוצים ובני ציון. בנוסף, עובדת בקוסמטיקה. אני מאוד אוהבת את העבודות שלי, בקוסמטיקה אני עובדת 45 שנה ובדואר 8 שנים. אני מאוד נהנית  מהנכדים שלי.

הזוית האישית

נטע: הרגשתי שלמדתי המון במפגשים על משפחתי ועל מדינת ישראל.

סבתא: הרגשתי נורא כיף עם נכדתי נטע כשסיפרתי לה על העבר שלי.