מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה פרידלנדר.

נולדתי בהדסה-תל אביב למשפחת וקסלר להוריי משה וילה.

אבא שלי, משה בא כתייר לישראל כדי לראות את משפחתו והוא הכיר את אימא, שהייתה חלוצה והוא התאהב בה. הם התחתנו והיא נכנסה מיד להריון ראשון איתי ונשארה בארץ לשמירת הריון ואבא נסע לברזיל לעסקיו.

ילדות בברזיל

כשנולדתי קראו לי פסיה, על שם אימא של סבתי. כשמלאו לי שלושה חודשים אימא ואני נסענו לאבא לברזיל.

אני בת שלשה חודשים

עד כמעט גיל שש חייתי בברזיל, ושם קראו לי פולה. גרנו בקוריטיבה בבית משפחתי גדול של הוריו של דוד ארקה, בעלה של דודה פאני, אחות אבי. הייתה לי אומנת שחורה שמאוד אהבה אותי וקראתי לה "ננה". משחק אהוב עליי עם ננה היה לרכב על המטאטא כאשר הייתה מצחצחת את ריצפת הפרקט עם מטלית רכה, וכל הזמן הייתה שרה לי שירים לילדים בפורטוגזית, אני זוכרת כמה מהם עד היום.

ננה הייתה קתולית, באחד מימי ראשון כאשר הלכה לכנסייה לקחה אותי איתה ,נכנסתי וראיתי את ישו הצלוב ושותת דם, ובכיתי וצעקתי:" תעזרו לו, תעזרו לו, כואב לו!" כאשר הגענו הביתה, ננה סיפרה בהתרגשות לאימא על האירוע, ואימא מאוד כעסה ואמרה:" אנחנו יהודים, לא נוצרים ואל תעשי את זאת שוב".

הייתה לי חברה טובה מולטית (מעורבת שחורה ולבנה) שמה היה מריה, ושם החיבה שלה היה מריקוקיניה. הם היו שכנים, אביה היה לבן פורטוגזי והאימא הייתה שחורה. הייתה להם חנות גדולה של צעצועים שהייתה צמודה לבית שלנו. אבא שלה מאוד אהב אותי וכמובן את בתו וסידר לנו בתוך החנות פינה שבה תמיד היו צעצועים חדשים אשר שיחקנו בהם. היו לנו שם בובות, מיטות לבובות, בגדים, עריסות, בית בובות, שולחנות קטנים, כלים קטנים, מה שרצינו, קיבלנו.

אבל הכי אהבנו, לפני הקרנבל לשחק  בפחים הגדולים שהיו מלאים בקונפטי (ריבועי נייר צבעוניים וקטנים) שאותם היו נוהגים להשליך על הצועדים בתהלוכה. אני זוכרת זאת כמשחק מהנה ביותר. היינו נכנסים לפחים ומתכסים בניירות הצבעוניים, מתחבאים בהם, וקופצים מהם בצהלות כדי להפחיד את הקונים. בקורטיבה הייתה קהילה יהודית פעילה מאוד שחגגה את תקופת הקרנבל, במסיבות ובתהלוכות שכולם מחופשים. מאז אני תמיד מתחפשת בפורים.

אני  עם אפריים ברייך כשהיינו ילדים בקרנבל בברזיל.

אני בת 4 (התחפשתי לחווה והוא בן 6 (התחפש לאדם).

בגיל חמש וחצי יצאנו בחזרה לארץ, ושם רופא המשפחה החליט שפולה זה לא שם מתאים לילדה ישראלית, וקרא לי פנינה.

תעודת כתה א

גרנו בשכונת מונטפיורי בתל אביב שמצידה המזרחי היה וואדי מוסררה (כיום נתיבי איילון), ומהגדה השנייה של הוואדי היו הפרדסים של הערבים ומאחוריהם הכפר הערבי. זאת הייתה תקופת מאורעות בארץ ואסור היה לנו לעבור לגדה השנייה של הוואדי. השכונה שלנו הייתה בין הוואדי והכביש הראשי של "אז" שהוביל מתל אביב לפתח תקווה.

בתקופת החורף הוואדי היה עולה על גדותיו. אנחנו הילדים היינו צריכים לשמור ולהודיע להורים כשהמים התחילו לגלוש. היינו רצים הביתה ועוזרים להעלות את הכסתות, והכרים והדברים הרגישים לקומה השנייה אצל השכנים. אנחנו נהנינו מכל ה"אקשן". ההורים שלנו פחות.. בקיץ כשהוואדי היה יבש  (כמעט) הוא היה "מגרש המשחקים" שלנו. היינו יורדים לוואדי, נאחזים בשורשים של האיקליפטוסים. גם בירידה וגם בעלייה בחזרה.

המקום היה קסום, היו מערות והיו מקומות להתחבא ושחקנו בכל מיני משחקים דמיוניים, למשל: היינו פיראטים, היינו ילדי יער, היינו מדינה, היינו מתחבאים מאחורי השורשים, ככל שהדימיון היה עשיר יותר נהנינו יותר. אספנו שורשים ורקחנו מהם "תרופות" ,עשינו "סנפלינג".

הקיץ היה מופלא.בחורף שיחקנו במשחקים דמיוניים בתוך הבתים שלנו. אחד המשחקים שמאוד אהבנו, היינו "אחיות שגרו בבאר של ממתקים". היינו מדמות שאנחנו יורדות לאט לאט לתוך הבאר ובדרך קוטפות לנו מיני ממתקים וסוכריות, שוקולדים, עוגות וכל פעם בקריאות שמחה:" תראו מה מצאנו כאן! יש כאן מלא שוקולד!!"

עוד משחק שמאוד מאוד אהבנו,היה קבלת פנים. ערכנו "מסיבת תה" כמו שאימא של רותי, חברתי הייתה עורכת בביתה. היינו מכסות כיסא עם מפית יפה, השתמשנו בכלי חרסינה לבובות שהיה לנו והיינו יושבות מסביב ומדברות בשפה שאיננה שפה, אבל הצליל שלה היה כמו אנגלית. היינו גברות מכובדות מאוד, את העניבות של אבא שמנו על ראשנו, מסביב לאוזן ואלה היו הצמות. כל המשחקים, היו משחקים מושתתים על דמיון עשיר.

התקופה לא הייתה קלה, צעצועים לא היו רבים, אבל הדמיון מילא את כל החסר.

החגים

זכור לי שאת כל חגגנו במשפחה עם אורחים שהיו מגיעים אלינו. אהבתי לחגוג אותם אבל במיוחד אהבתי את חג הפסח. תמיד עשינו זאת במסגרת משפחית מאוד גדולה: דודים, חברים, משפחות אחרות וכל פעם הזמינו מחדש את האנשים שלא היה להם לאן ללכת. סבתא הייתה דואגת לכך שכל מי שלא היה לו לאן ללכת היה מוזמן, ועל זה גדלתי.

כשהייתי קטנה, כאשר הבאנו את הכוס של אליהו הנביא, דודתי הייתה שמה סדין על הראש וכאשר אמרנו: " שפוך חמתך על הגויים.." היא הייתה נכנסת עטופה בסדין לבן וכל הילדים היו נבהלים מאוד. היינו שישה ילדים (בני דודים) במשפחה וכל אחד גנב אפיקומן ממישהו. היו כאלה שבאו ללא משפחות, ותמיד היה אפשר לגנוב מהם את האפיקומן,וכאשר היינו מחביאים אותם היינו דורשים מתנות כדי להחזיר בשביל לברך עליהם.

הכי אהבנו את השירים בסוף, כולם היו שרים. משפחות שהוזמנו שלא היו להן משפחות לא היו מכירים את השירים והם היו שומעים ומצטרפים. האוכל היה טעים מאוד. דודתי הכינה בשר ומצות מטוגנות. אימי הביאה דגים ממולאים. המבוגרים היו ממשיכים לשבת ליד השולחן ולאכול עוגות (כשרות לפסח) ואנו היינו משחקים באגוזים.

חג נוסף שזכור לי, היה ראש השנה. כולנו הלכנו לבית הכנסת עם סבתא והנשים היו יושבות למעלה והגברים למטה. מאוד קינאתי בבני הדודים שלי, כי הם היו הולכים עם הגברים לעזרת גברים, ואנחנו היינו מסתכלות מלמעלה בקנאה.

ביום כיפור היינו בבית,כל היום שיחקנו במונופול. אבי היה הולך לעשן ולאכול בשירותים, כי אימי שמרה על צום.

פורים בכתה ב , אני השנייה משמאל

אהבה בתלמים

1946, אני רוצה לספר לך על אירוע משמעותי עבורי שהיה עוד לפני קום המדינה 1946 הייתה שנה קשה בארץ. בשנה זו נקלטו המוני פליטים שהגיעו מאירופה המדממת.בשבת 29 ביוני 1946 התרחשה 'השבת השחורה'.

ה'כלניות' (כינוי לחיילים הבריטים שלבשו כומתות אדומות) פשטו על ישובים בארץ, תפסו את מנהיגי הישוב ושלחו אותם לבתי כלא ברפיח ובלטרון, את הגברים הפעילים במחתרות לקחו למחנות הסגר והטילו עוצר על ערים. באותה שבת, מצאו בקיבוץ יגור את הסליק הגדול בארץ.

הייתה זאת עונת האסיף ובקיבוצים נותרו רק נשים וילדים.הקבוצה שלי ריאלית ג' מגימנסיה הרצליה נשלחה לקיבוץ גבת, שם גרנו בסוכות וקיבלנו שקים על מנת שנמלא אותם בקש ונישן עליהם. בבוקר יצאנו לאיסוף תפודים כשעל מותנינו חגורה אליה קשור שק ולתוכו הכנסנו את התפודים. כל היום הלכנו כפופים בתלם שפתח הטרקטור, אספנו את התפודים והשק הלך והתמלא, נגרר בכבדות בין הרגליים. הייתה רזה וצנומה, ובקושי גררתי את השק.

בקיבוץ היו נחמדים אלינו והציבו עובד נוסף בקצהו השני של התלם הארוך וכשנפגשנו באמצע הדרך הייתה תחושה נעימה יותר. היו איתנו בקיבוץ עולים מעליית הנוער ממצריים ובולגריה. התלמים הארוכים גם הניבו אהבה כאשר באמצע התלם פגשתי בחור מאלכסנדריה שבא לבקר את אחותו בקיבוץ. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון והיינו חברים לתלמים במשך כמה ימים. הוא דיבר צרפתית, אני דיברתי אנגלית אך בזכות הפורטוגזית הבנתי אותו.

עבדתי בקיבוץ באיסוף תפודים, בציר ענבים, וניקוי שירותים. בבתים לא היו שירותים והייתה תורנות לניקוי השירותים הציבוריים. עבדתי גם במטבח ואז נשבעתי שלעולם לא אגור בקיבוץ, כי הגיע אדם מבוגר למטבח וביקש מלפפון חמוץ, האקונומית סירבה ואמרה שרק למחרת מחלקים מלפפונים חמוצים ואם היא תיתן לו, כולם ירצו. הדבר שיגע אותי, הייתי בת 16 ומאוד דעתנית, לא סבלתי את הרעיון שמישהו יחליט בשבילי מתי אוכל מלפפון חמוץ. לאחר כחודש חלק מהגברים חזר הביתה לקיבוץ ואנחנו חזרנו לגימנסיה. אז גם הסתיים הרומן עם הבחור המצרי.

בקיבוץ גבת

הזוית האישית

פנינה: הרעיון של הפרויקט הקשר רב דורי מאוד מצא חן בעיניי למרות שאני ושירה בקשר קבוע ומשוחחות על הדברים. מצאה חן בעיניי הדרך שבה נערך המפגש והרעיון שהמפגש של הסבים עם הנכדים מקשר אותם עם העבר שלנו. זה מאוד התאים לי לעבודה שעשיתי לכתיבת קורות חיי מהתקופה של לפני הקמת המדינה והתקופה שאחרי הקמתה. ביחד, מאוד נהנינו מהפרויקט.

שירה: במהלך המפגשים הרגשתי חיבור חזק עם סבתא למרות שאנחנו נפגשות קבוע. אהבתי את הצורה שבה המפגשים נערכו וחלק קצר מהפרויקט הצטרפה אלינו חברתי עדי שקצת עזרה בכתיבת הסיפור.אני מודה על כל רגע מהתהליך ושמחה שזכיתי לכזאת סבתא.