מאגר סיפורי מורשת

ב-11 לאפריל 1948 נולדתי לאבי יעקב (יולה) הוכמן ולאמי רחל (קיצ'י) הוכמן (פישר), בקיבוץ אייל שבשרון. אמי סיפרה שבבוא העת ללדת היא פחדה לנסוע לבית חולים בגלל שהיו מארבים של הערבים בסביבה. אך אמי הפלמחניקית התגברה, וכך נולדתי בבי"ח בלינסון שבפתח תקווה.

אמא ואבא מקימים משפחה בקיבוץ

לאחר כחצי שנה עברנו לקיבוץ החותרים (ליד חיפה). באותה התקופה, דוד בן גוריון ביקש לעברת את שמות המשפחה, ואבי שינה אבי את שם משפחתנו למרום.

אמא הפלמחניקית

עם החברה 

בקיבוץ החותרים הייתי עד גיל 10. זיכרונותיי מאותה התקופה שגרנו ילדי הקיבוץ בבתי ילדים עפ"י קב' גיל. הקבוצה שלי הייתה הקבוצה השנייה של הקיבוץ. היינו בגן רבקה (טרנר) הנהדרת, החמה והאוהבת. היינו כ-20 ילדים בקבוצה. מבנה הגן היה בית אחד גדול מאוד  שבו: מספר חדרי שינה (4 ילדים בחדר) כשבאמצע המבנה היה חדר אוכל מצד אחד, ומצד שני "כיתה" שבה גם שיחקנו וגם למדנו. אחה"צ ב-16:00 היו ההורים באים לקחת אותנו לבית ההורים. שם נפגשנו עם האחים שלנו, שיחקנו כולנו, סיפרו לנו סיפורים, ולפעמים היינו מטיילים יחד. בשעה 19:00 היו ההורים מחזירים אותנו לבית הילדים. אז השכיבו אותנו לישון והם חזרו הביתה. היה נשאר שומר אחד למשך הלילה, אחד ההורים או איש משק אחר.

הגיעה העת לעלות לכיתה א', אך אני ועוד חבר וחברה היינו רק בני חמש, והעלו אותנו עם הקבוצה. אני זוכרת שלימדו אותנו קצת לפני כדי שנהיה מוכנים.

הכיתה עברה למבנה אחר ונקראה קבוצת "השחף". גם שם גרנו במבנה דומה, אך ניבנו מקלחות נפרדות: משמאל מקלחת הבנות, ומימין מקלחת הבנים. המורה שלנו הייתה דרורה גפן המדהימה. היא הייתה אחראית על הכול ולימדה את כל המקצועות: חשבון, טבע, היסטוריה, גיאוגרפיה. צורת הלימוד הייתה שונה מהיום, היינו "ילדי טבע", יצאנו לסיורים קצרים, לראות זריחה, להכיר ציפורים, לקטוף נרקיסים ופטריות שבישלנו על פרימוס באמצע הכיתה, אכלנו ודרורה הייתה מנגנת בכינור. אחה"צ היינו הולכים לבית ההורים, וחוזרים לישון בבית הילדים.

כשהייתי בת 10(1958) החליטו הורי שאין שוויון בקיבוץ והחליטו לעזוב. עברנו (הורי, אני, אחותי ואחי הקטן) למושב רשפון. אבי קנה משק וגידל ירקות (בקיבוץ היה רכז גן הירק) הוא היה עצמאי ועם אמי ואייתנו הילדים הקמנו משק לתפארת. נקלטנו מצוין ואהבנו את רשפון מאוד, ועד היום אנחנו שם.

כל המשפחה במושב רשפון לאחר כמה שנים 

מאחר ובקיבוץ העלו אותי כיתה, החליט מנהל ביה"ס במושב, שלימודיי לקו בחסר והכניס אותי לכיתה ה'. כך יצא שגדלתי עם בניי גילי והיינו קבוצה גדולה, חברותית ונחמדה, ורכשתי לי הרבה חברים שאיתם אני בקשר עד היום, ובווטסאפ אנחנו נקראות "היסודיות".

כשהגעתי לרשפון עדיין לא נסללו כבישים – היו רק שבילי חול. לביה"ס רכבנו על אופניים. המקרר עבד על קרח שהיה מביא איש הקרח עם סוס ועגלה. כך גם הגיעו איש הסודה עם סיפונים ואיש הלחם שעבר עם עגלת לחם שניתן היה לקנות רק לחם לבן/שחור/קימל, ובשישי היה ניתן לקנות גם חלה. היו ימים שהוא מכר גם עיתונים.

השנים עברו, גדלנו והלכנו לתיכון מחוץ למושב, ואני הלכתי לתיכון של סמינר הקיבוצים (בהשפעת שתי המחנכות שלי מהקיבוץ, החלטתי להיות מורה). סיימתי סמינר, יצאתי לצבא-שם הייתי מורה חיילת לנשים עולות חדשות. הייתי באה לביתן ומלמדת אותן קרוא וכתוב.

לאחר הצבא החלטתי להיות גננת באילת. באילת פגשתי את בעלי והקמנו משפחה. נולדו לנו שלושה ילדים (אימא של שירה היא הבכורה).

כעבור 20 שנים, עזבנו את אילת ועברנו להרצליה. כעבור עוד 20 שנים, הגעתי שוב לרשפון. שם קיבלתי את "חלקת הבנים הממשיכים", ובניתי את ביתי. שם אני גרה עד עצם היום הזה.

השיר בו בחרתי שיעור מולדת – להקת כוורת

הזוית האישית

סבתא שולי מנשה: חיי האישיים התפתחו ושגשגו עם השנים. חיי שזורים בהתפתחות המדינה – ממדינה ענייה (צנע בשנות ה-50), למדינה מפותחת עם הישגים מרשימים גם בעולם כולו. חשוב לי שהדורות הבאים ידעו את ההיסטוריה המשפחתית שלנו וגם את ההיסטוריה של המדינה. שמחתי על ההזדמנות שקם פרויקט כזה "הקשר הרב דורי".

הנכדה שירה בורנשטיין: נהניתי לשמוע את סיפורים וההסברים מפי סבתי. סיפוריה מעניינים מאוד. היא הסבירה לי מושגים שלא הכרתי, והעמיקה בדברים שלא ידעתי. למדתי את ההיסטוריה המשפחתית והלאומית.

הייתה חוויה מאוד מרגשת ונעימה. נהנו לכתוב ביחד את הסיפור של תולדות המשפחה שלנו, בשילוב ההיסטוריה של המדינה. "דור לדור יביע אומר" – כלומר, כל אחד מחויב לספר את תולדותיו ולהעביר הלאה לדורות הבאים. תכנית כמו זאת נתנה לנו הזדמנות נהדרת. שתינו חושבות ככה, וגם אני שמחה על הזדמנות שכזאת.