מאגר סיפורי מורשת

מפגש בן דורי – מסע בזמן חמישה דורות. שיחות בן סבא צביקה דור שלישי ויובל דור חמישי.

כך הכל התחיל

לסבתי וסבי מצד אבא רשף קוראים: חיה (69) וצביקה (71), אלה תולדות משפחתי, חמישה דורות – מרוסיה/מפולין, מהעיר דובנא וליטין פודוליה שבמזרח אירופה ועד בת חפר שבשרון ישראל.

משפחת (הוז) עוז – הענף המשפחתי של סבא צביקה.

הרבה לפני קום המדינה בתחילת שנות העשרים של המאה ה – 20 החליטו סבא רבא שלי בנימין והסבתא רבתא שלי דוניה (נחמה), לעלות ארצה. בעיר הולדתם דובנא שבפולין – פלך ווהולין, התארגנה בשנת 1922 קבוצת ציונים מייסדי וחניכי השומר הצעיר (סבא רבא בנימין היה בין ארבעת המייסדים) שייעודה היה החדרת ציונות בנוער המקומי, הכשרה בעבודה, הגנה ועלייה לארץ ישראל.

בעלותם ארצה 1926 בעלייה הרביעית, הצטרפו לפלוגת ג'ידרו שקבעה מושבה "בגשר הישנה" שבעמק הירדן. הם התיישבו במבנים שננטשו ע"י הבשקירים – לוחמים מגדוד נהגי הפרידות שכשלו בהקמת יישוב במקום.

סבא רבא בנימין עלה ארצה כאדם משכיל בעל תארים במתמטיקה ופיזיקה. באותה עת לא נמצא לו עיסוק בתחומי השכלתו והוא עבד בפלחה – גידולי חיטה ושעורה. ברבות השנים עבר לעבוד במפעל החשמל של רוטנברג בנהרים, לימים הפך מורה למתמטיקה ופיזיקה וניהל את בית הספר המקומי. תחביבו היה חיזוי מזג אוויר לשם כך הקים תחנה אגרו מטאורולוגית ששירתה את החקלאים ואחרים והייתה חלק מתחנות החיזוי בישראל/ "בגשר הישנה" עבדו החלוצים הצעירים למחייתם בחקלאות ובמידגה, אך הם לא רוו נחת מעמלם הקשה והמפרך. עמק הירדן בפתחו של עמק בית שאן שרץ  קדחת. הטמפרטורות הגיעו בקיץ ל-50 מעלות בצל.  החלוצים הצעירים גרו בחושות, בקתות העשויות טיט ותבן ושתו את מי הירדן הדלוחים. רבים נפלו למשכב וחלקם לא קמו ממיטת חוליים. מנהיגי היישוב הציוני בארץ ישראל קבלו החלטה להעביר את היישוב לאדמה שנרכשה ע"י הברון רוטשילד.

המעבר לדלהמיה ולישוב הקבע

בעזרת חברת פיק"א (חברה המיישבת של הברון רוטשילד),קיבלו החלוצים "מגשר" את אדמות הכפר הערבי הנטוש דלהמיה. בעת ליל מיהרו להקים בית עם גג (החוק העותומני קבע כי אין להרוס בית עם גג), כך קבעו עובדת קיומם בשטח. בשנת 1938 עברו החלוצים ליישוב הקבע. ביתם החדש נקרא: קיבוץ אשדות יעקב, אשדות ע"ש אשדות הירמוך, יעקב ע"ש יעקב ג'ימס דה רוטשילד "הפטרון".

בשנת1927 חבקו בנימין ודוניה את בכורם אריק, כיום בן 90.  אריק היה  מפקד בפלמ"ח, בצה"ל ומורה בטכניון לסטודנטים להנדסה חקלאית. לסבי יש אחות בשם לאה ילידת 1934, אחות בהשכלתה ובמקצועה.

הסבא רבא שלי בנימין העלה בשנת 1932 את הסבא רבא, רבא שלי הרש ואשתו פרידל, את ילדיהם: אברהם, רחל ושמעון וכן את אבי אשתו דוניה – יוסף, אחותה רוזה ואחיה אלכסנדר, כך ניצלו מאימי השואה. בתם גיטל, בעלה ובנם אברשה נספו בשואה מאחר וסרבו לעזוב את פולין. אחיו של סבא רבא בנימין אברהם, נשא לאישה את רוזה אחותה של דוניה אשתו . הם גרו באשדות יעקב(עד יום לכתם מאיתנו), בשכנות  והיו נפגשים לארוחות מנחה בארבע אחר הצהרים ובימי שישי יחד עם ילדיהם.

באדמות אשדות יעקב (דלהמיה), נטועים שורשיו של סבי צביקה שנקרא ע"ש הסבא רבא רבא שלי הרש.

רכבת העמק

התעבורה באותם ימים הייתה ברכבים שהתקשו לגמוע את המרחקים בין היישובים והערים שספקו להם חומרי גלם ומצרכים חיוניים. אמצעי התחבורה היעיל הייתה "רכבת העמק" , שלוחה של הרכבת החיג'אזית (מחיג'אז לדמשק), נתיבה נסלל ע"י התורכים ששלטו אז בפלשתינה. בשנת 1905 יצאה הרכבת לדרכה מחיפה לצמח ומשם צפונה לדמשק שבסוריה. הרכבת שחלפה באיטיות בנופי העמקים, סמלה בתנועתה את הקדמה. הרכבת שימשה קו תנועה ציבורי חשוב בדרך לעפולה בית שאן ולעיר המרכזית והגדולה חיפה. זקני העמק יודעים לספר שהייתה כל כך איטית שניתן היה לרדת מהקרון הראשון, לקטוף פרחים ולהספיק לעלות לקרון האחרון.  לאחרונה  חידשו את קו "רכבת העמק" חיפה בית שאן וכעת ניתן לחזות בנופי עמק יזרעאל ובית שאן מבעד לחלונות הרכבת במהירות 150   קמ"ש.

משפחת וייצנהופר וויס – הענף המשפחתי של סבתא חיה

סבתא שלי נולדה בתל אביב באייר תש"ח החודש בו הוקמה המדינה, בת יחידה לסבא רבא טיבי וסבתא רבתא ברטה (פיצי). שני הוריה עלו ארצה לא כזוג נשוי אלא בנפרד. סבא רבא טיבי עלה בדרך פתלתלה מעיר הולדתו וורבס שבסרביה. הוא שט בסירת קאנו עם חבר על פני נהר הדנובה עד טורקיה שם נשפכת הדנובה לבוספורוס ומשם הפליג באוניה לאיסמעיליה שבמצרים.

סבא רבא טיבי עלה לפלשתין באניית זיפזיף (חול), לנמל יפו. סבא רבא טיבי קפץ מהאנייה לים ושחה לחוף על מנת להימלט מאימת החיילים הבריטים, מאחר ולא היה לו אישור כניסה לארץ. סבתא רבתא פיצי יליד העיר נאצ'גשולש שבצ'כיה עלתה ארצה לאחר שנישאה בנישואים פיקטיביים (1933) כך קבלה אישור (סרטיפיקט) כרטיס עלייה לישראל. סבא רבא  טיבי וסבתא רבתא פיצי הכירו בחוג דוברי הונגרית בישראל ונשאו לאחר זמן מה. סבא רבא טיבי היה חבר במחתרת הלח”י (לוחמי חירות ישראל), מבלטן חרט עצמאי לפרנסתו. סבתא רבתא פיצי עבדה כתופרת.

סבתא חיה גדלה ביד אליהו שכונה בתל אביב, למדה בביה"ס היסודי שבשכונה, בתיכון למדה בתיכון עירוני ט'. סבתא הצטיינה בלימודיה, כפרס על הצטיינותה נסעה לאיטליה במשלחת של עיריית ת"א לתלמידים מצטיינים.  חברותה בשומר הצעיר לא גרמה נחת להוריה שהיו מתומכי הרביזיוניסטים בישראל. בעת שירותה הצבאי שירתה כמורה למקצוע האנגלית בקיבוץ אשדות יעקב,  שם הכירה את הסבא שלי צביקה.

סבא מספר

סבא נולד באחד הקיבוצים הגדולים (כ- 1200 חברים), הוותיקים והעשירים בישראל. חקלאות מפותחת, מפעל "אשד" לרסק ומיצים, מערכת השקיה מסועפת משק בעלי חי ותחבורה מודרנית. עם פרוץ מלחמת הקוממיות (העצמאות) פונו מהקיבוץ כל הנפשות שאינן לוחמות לעיר חיפה וקיבוץ יגור עד שוך הקרבות. סבא אינו זוכר את הפינוי מאחר והיה עוד ילד רך – בן שנתיים.

סבא מספר "ילדותי הייתה מאושרת, אנו הילדים גרנו בבתי ילדים, את ההורים פגשנו לשעתיים שלוש בשעות אחר הצהרים ובהשכבה לישון (לינה משותפת), המטפלת/מורה הייתה מספרת סיפור לפני השינה ומאחלת חלומות נעימים, אם מישהו התעורר בלילה ומבקש יד מלטפת, הייתה זאת ידה של שומרת הלילה. הימים היו רצופי משחקים שלכל מחסור דואגת הייתה המטפלת, הדמות החינוכית שליוותה אותנו מילדות ועד בגרות". סבא מוסיף "איני יכול להצטרף לטוענים על הנזקים פסיכולוגיים שנגרמו לנו לכאורה ילדי הקיבוצים בגלל הלינה המשותפת וצורת החיים דאז". סבא אומר ומדגיש "לא היו לנו אז חיזוקים וגירויים כמו טלוויזיה, סמרטפונים ורשתות חברתיות, היה לנו את הביחד". לכל הטוענים לנזקים פסיכולוגיים וכד', סבא אומר "הלוואי שלילדי ונכדי תהיה ילדות ובגרות מאושרת שכזאת".

הלינה בחוץ

סבא מספר על לינת הלילה בימי הקיץ "הימים והלילות היו לוהטים. לא היו אז מזגנים ומאווררים היו אך בקושי, את החלונות כיסו בווילונות כחולים ע"מ לשמור על קרירות החדרים. בשעות הצהרים ישנו על הרצפה, בשעות הלילה הוצאנו את המיטות החוצה אשר כוסו בכילות (רשת חוטים דקה), נגד יתושים שהיו בשפע. כל המשק היה נראה כפרפרים ענקיים. היינו מצטנפים במיטותינו ונרדמים מלווים קולות הלילה, יללות התנים וקריאת ציפורי הטרף הליליות, אוח, כוס ותנשמות – אלה היו לילות החרוטים עמוק בליבי, קסם הלילה".

הפילוג

סבא מספר על משבר שצלקותיו מלוות את הילדים באותן שנים. בשנות ה-50 של המאה ה-20 היה "הפילוג" בקיבוצים, חברים הפכו אויבים (לא ממש), משפחות התפרקו  לרסיסים.

סבא מספר על אותם ימים, "חיינו במשק ירוק להפליא, דשאים, עצים ופרחים לרוב, שדרות פיקוסים גבוהי צמרת והכול מטופח ויפה. לפני הפילוג חשנו במתח הגואה בין המבוגרים, האווירה כולה השפיעה עלינו כילדים רכים, לא הבנו ולא שערנו את המציאות הממשמשת ובאה. הלכנו לישון, לאחר שנרדמנו, פיצלו את חבורת הילדים מי לקיבוץ אחד ומי למשנהו, חברים קרובים  פשוט נעלמו לנו. בבוקר התעוררנו לגן ילדים חדש. את עיננו תפס הנוף השונה ללא עצים ופרחים ללא דשאים, שממה כואבת שנצרבה בנשמותינו הרכות. הייתה זאת חוויה עמוקה ומשמעותית. הפרידה מהחברים הייתה כאב צורב ואכזרי. לקח זמן רב עד שהפריחו את שממת הנוי במשק החדש". סבא נאנח וממשיך "לצערי לא היינו עדים לשינוי לטובה שעבר על הקיבוצים בעת הקמת התק"ם, איחוד הקיבוצים במסגרת של ארגון גג אחד".

סבא ובני כיתתו עברו להתגורר בבתים משותפים לבני גילם (המגורים, כללו חדר אוכל, שירותים וכתה במקום אחד) והיו רוב הזמן ביחד, הם הפכו חבורה מלוכדת, חברים בלב ונפש עד היום, דבר שגיבש אותם לקראת המשך חייהם גם לאחר שעזבו את המסגרת הקיבוצית. רק ארבעה מבני כתתו ומשפחותיהם נשארו במשק.

כקבוצה הרבו בטיולים ומחנות בשטח. תעלולים לרוב היו מנת חלקם, לעיתים אף נענשו על כך. הם שעטו על מדרכות המשק על ענפי דקל המשמשים להם כסוסים, בסקטים, קורקינטים מעשי ידיהם ואופניים אותם קבלו בגיל בר מצווה. הקיבוץ חישל את בניו, הם עסקו מעבר ליום הלימודים בעבודות המשק השונות והיו שותפים פעילים בתרבות הקהילה המתפתחת.

שובבות נעורים

סבא מספר על מעשי קונדס בתקופת התיכון "המטפלת סוניה, הייתה מעירה אותנו כל בוקר כשעה לפני ההליכה ללימודים ומבקשת מאתנו לבצע משימות שהוטלו על כל שוכני החדרים לסדר מיטות לשטוף את החדר ולאווררו. שני חברי לחדר ואני אהבנו לישון וסירבנו להשכמה ומטלותיה. המטפלת נטלה דלי מים ושפכה לתוך החדר ובלבה תקווה כי הפרחחים יקומו, ינקו וישטפו את החדר. אך אנו המשכנו בשלנו, שינה עמוקה וערבה עד שנשמע הצלצול, זה הקיץ אותנו, זינקנו מהמיטות תוך שאנו יוצרים גשר חפצים מאולתר ויוצאים בשעטה ללימודים. את החדר כבר ניקתה המטפלת. לא חינוכי, נכון,  אך עוד שעה לשנת בוקר ערבה-היה זה שווה".

הקיבוץ היה ידוע כקולט עלייה, ילדים רבים הצטרפו לחבורות הנוער "הצברית" דרך עלית הנוער ובנו את עתידם בקיבוץ.

סבא אוהב לצייר ולרקוד ריקודי עם. סבא ניגן באקורדיון כ- 10 שנים תחביבו הנוכחי הוא צילום. יש לסבא ולסבתא אוסף גדול של צפרדעים וכבשים. צפרדעים למה? סבא צוחק ואומר "סבתא חיה התחתנה עם "נסיך" לאחר שנים שה"נסיך" לא מימש את המלוכה, החלה סבתא לנשק צפרדעים מתוך תקווה שתהפוכנה לנסיך, זה עפ"י האגדות כמובן.  אי ההצלחה גרמה לסבתא לקנות נסיכים פוטנציאליים נוספים. באוסף יש 168  צפרדעים.

הגיוס לצבא

הגיע העת להתגייס לצבא, סבא צביקה התגייס לח"א (מאחר ולמד בבית הספר הטכני של חיל האוויר). לאחר מכן שירת בחיל התותחנים- במילואים, עבר קורס קצינים והשתחרר משירות מילואים פעיל בדרגת רס"ן.

סבא השתתף בשלוש מלחמות, מבצעים ופעולות בטחון שוטף בשמירה על גבולות המדינה. הוא אף זכה בציון לשבח ממפקד הבסיס בח"א במלחמת ששת הימים(1967), על חילץ מטוס אורגן משדה חצרים.

סבא הכיר את סבתא, בעת ששרתה במשק כמורה, בשנת 1968 הם הקימו בית משותף במשק והיו מבין הראשונים לחתונה מבני שכבתם. סבי וסבתי עזבו את הקיבוץ לעיר. תחילה לת"א, סבא עבד באל על כמנהל עבודה בגף הטכני, לאחר מכן כמנהל אגף הסברה ותקשורת בהסתדרות. סבתא הלכה ללמוד לאחר מכן עבדה בתפקידי ניהול שונים בבנק איגוד, ממן, בבורסה לניירות ערך ובהתאחדות התעשיינים. במהלך השנים עברו להתגורר בראשל"צ, לאחר בנס ציונה בה בנו בית גדול, כעת הם מתגוררים בקריית השרון נתניה. בשנת 1969 שנה לאחר נישואיהם, חבקו את בנם בכורם, הוא אבא שלי רשף. לאבא שלי שני אחים, רביב שחי בהולנד ורז שחי בישראל . לי יש אח חמוד איתי ושלושה בני דודים: היילי, רוי ואנדי.

על קצה המזלג על אבא שלי רשף

אבא שלי הלך בכתה ט' ללמוד בבית הספר הראלי ובפנימייה הצבאית  שבחיפה. אבא התגייס לצבא ושירת בחיל השריון כמט"ק, השתתף בקורס קצינים כיום הוא בדרגת רס"ן בשירות מילואים פעיל. אבא למד כלכלה ויש לו תואר שני. כיום מעבר לעבודתו כסמנכ"ל, הוא מסיים למודי משפטים. הסאגה המשפחתית מסתיימת כאן–  מבט לאחור עם הפנים לעתיד סבא וסבתא השקיעו בלימודים סבתא בתחום כלכלה ומנהל עסקים, סבא לימודי ניהול ומנהל, עיתונות ודוברות. הלימודים הם נדבך חשוב שעזר להם בפיתוח האישיות והקריירה שלהם.

הזוית האישית

סבא צביקה עוז: "הקיבוץ וחברת הילדים תרמו לי רבות בעיצוב האישיות שלי ובמידות טובות: רעות, נתינה, חמלה, כבוד הדדי, כבוד לזולת, לימודים כדרך להתפתחות אישית, התמדה, למרות כל הקשיים שבדרך, חברים שאין להם ערוך ומסגרת משפחתית חמה ואוהבת".

סבא מוסיף "כי הצליח להעביר לבניו את אשר חווה והוטמע בו, תקוותו כי מידות טובות אלה יונחלו גם לכל הנכדים שלו בארץ ובחו"ל".

יובל: הייתה חוויה טובה הכרתי יותר טוב את סבא שלי ונהניתי מאוד.