מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה פרי, נולדתי בשנת 1946 באוזבקיסטן בעיר סמרקנד לבית משפחת שטייו. עלינו לארץ בשנת 1950. עליתי לארץ בגיל 4 יחד עם הורי ועם אחי מיכאל בן השנה.

סבתא רבקה בילדותה

גרנו במעברה עם עוד הרבה ילדים ממשפחות שונות שעלו לארץ באותה תקופה ממדינות שונות – ברכה מרומניה, אברהם מעירק, שולמית מפולין, מקו מקו מכורדיסטן ועוד. כולנו חיכינו בקוצר רוח שסוף כל סוף נתחיל ללמוד בכיתה א'.

שלום כתה א'

אכן, כשכבר הגעתי לגיל 6 הודיעו שאפשר להתחיל ללמוד בכיתה א'. הלימודים בכיתה א במעברה היו ממש מהנים. בכיתה היו שני טורים. טור א' – כלל את כל התלמידים ששייכים לכיתה א'. טור ב' – כלל את כל התלמידים ששייכים לכיתה ב'.

המורה ציפי לימדה חצי שיעור את טור א' וחצי שיעור את כיתה ב'. אנחנו, התלמידים של כיתה א' נהנינו מאד כי יכולנו להקשיב לשיעור של כיתה ב', זאת, כאשר סיימנו את העבודה העצמית שהמורה ציפי ביקשה לעשות. שנת הלימודים הייתה מעניינת מאד. למדנו בעיקר עברית וגם חגגנו את החגים השונים.

אמי לא ידעה עברית בכלל ואבי ידע עברית, מכיוון שלמד בילדותו ב "חדר" – שם למד תורה בלשון הקודש. כשסיימתי את כיתה א' כבר ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית ברמה טובה מאד. כמובן, דיברתי עברית.

מאז ועוד שנים רבות הייתי המתורגמנית של הורי בכל מה שהם היו צריכים. הלכתי איתם לכל המוסדות הרשמיים כדי להסביר להם את המסמכים השונים. גם חברים אחרים שלי במעברה היו מלווים את הוריהם כדי לעזור להם בתרגום השפה לעברית.

הליווי שנתנו להורים כשהיינו בגיל צעיר, גרם לנו להתבגר מהר מאד כי היינו צריכים להבין על מה מדובר (פגישות עם רופאים, פגישות עם משרד השיכון, הלוואות ועוד). הליווי הזה גם דרש מאיתנו להיות יותר אחראיים, כדי להיות בטוחים שההורים מבינים את מה שאומרים להם בעברית.

הזוית האישית

סבתא רבקה פרי משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדה איתמר שטרן-פרי ומספרת לו את סיפוריה. יחד בחרו להעלות את החוויה של הלמידה בכתה א' בארץ ישראל.