מאגר סיפורי מורשת

רותם: סבתא באיזה שנה נולדת?

גילה: בחורף בשנת 1944.

רותם: היה הרבה גשם בחורף הזה?

גילה: סיפור הלידה שלי הוא סיפור מאוד מיוחד ומעניין.

רותם: סבתא, ספרי לי את הסיפור.

גילה: החורף בשנה זו (1944) היה גשום במיוחד. הקיבוץ היה קטן מאוד. מקום ללא מדרכות, כבישים, דשאים, גינות, עצים. המקום היה ללא אורות וללא תאורת רחוב, חשוך בפנים וחשכה מסביב.

רותם: מי היו הקיבוצים שישבו סמוך אליכם?

גילה: בשנה זו, ממערב לנו קיבוץ נגבה היה "השכן" הקרוב והיחיד לידנו. היינו מוקפים בישובים ערבים פלוג'ה (פלוגות היום) והעיר ערק אל מנשיה (היום קריית גת).

רותם: נו, סבתא ספרי לי את סיפור לידתך …

גילה: אמי שרה דותן (בהר) נכנסה לחודש התשיעי להריונה. הייתה דאגה שיתחילו לה צירי לידה והיא לא תספיק להגיע לבית היולדות שהיה ברחובות. החליטו מיד לחשוב איך להעבירה במהירות האפשרית לבית היולדות. ההחלטה שהתקבלה הייתה לארגן שמונה בחורים עם נשק, סוס ,עגלה והעגלון של הקיבוץ. היה קר וגשום מאוד. החברות הכינו שמיכות וכיסויים מפני הקור והגשם. הוחלט לצאת בחשיכה מבחינה בטיחותית (להזכירכם היינו מוקפים ישובים ערבים עוינים) לכיוון פלוג'ה ומפלוג'ה במשאית של הקיבוץ לבית היולדות ברחובות. (אז, בזמנים ההם, אבי כמובן לא ליווה את אמי בלידתי).לאחר כשהות של כעשרה ימים אבי הגיע לבקר את אמי, אמי יולדת וצועקת "מוטי, מוטי" (שבגרמנית זה אימא, אימא). אבי שומע את הצרחות נבהל וחוזר לקיבוץ.

 לאחר לידתי השם הראשון הניתן לי הוא נוגה. אבי מודיע לאחיו ביוגוסלביה (של אז) שנולדה בת ושמה בישראל הוא נוגה. דודי שביוגוסלביה מודיע לאחיו (אבי) שאינו מסכים לשם זה מכיוון שנוגה בשפה היוגוסלבית זה "רגל". לאחר כחודש ויותר הוחלף שמי לגילה, שם שאושר ע"י כל המשפחה.

רותם: סבתא, כמה ימים הייתם בבית היולדות ואיך חזרתם?

גילה: השהות של יולדת לאחר לידה באותה תקופה לא היה רק כשלושה ימים אלה עשרה ימים לפחות. בקיבוץ התחילו לחשוב איך לארגן את חזרת אמי הביתה איתי. לפי הסיפורים שסיפרו לי שוב אורגנה חבורת בחורים עם נשק, אישה מלווה, ציוד לתינוקת והרבה שמיכות. עד פלוג'ה הגענו במשאית של הקיבוץ. ומפלוג'ה שמונה בחורים, חבר עגלון, סוס ועגלה. מתחילה נסיעה איטית ושקטה לכיוון הקיבוץ. גשם שוטף יורד, הסוס שוקע והבחורים מתחילים לדחוף את העגלה. לילה, חשוך, והפחד הגדול היה שאתחיל לבכות והחבורה תתגלה לישובים הערבים. אותי מכסים בשמיכות חמות שלא אתקרר ואקבל מכת קור. כל רגע בודקים שאני נושמת, אמי נותנת לי לאכול מבקבוק. בקיבוץ המתח רב. רואים את הקשיים מרחוק וניגשים לעזור. סוף סוף אנו מגיעים הביתה. שמחה ורווחה עצומה שהכול עבר בשלום. אם איני טועה, סיפור לידתי ושובי הביתה בשלום פורסם  בעיתון של אז "על המשמר".