מאגר סיפורי מורשת

 ד"ר סטולרמן נלי מספרת על הוריה

 

הורי יעקב ואוגוסטה גוטליב נישאו בשנת 1936 וגרו בצ'רנוביץ. בתאריך 08/01/1937 נולדתי (נלי) וכעבור שלוש וחצי שנים נולד איזו, אחי.

 

בתאריך 7/1941 התגייס אבא לצבא ואמא נשארה לבד איתנו. אבא שהה בקזרמו במחנה צבאי. בפעם האחרונה שאמא באה לבקרו  היה במשאית מוכן ליציאה למלחמה. היהודים גורשו למחנות והורשינו להישאר בצ'רנוביץ כי היה לאמא תינוק. אמא שמעה שהקריאו  שמות  חיילים שנמצאים באטקי שמעבר לדניסטייר וביניהם גוטליב וחשבה שאולי זה אבא.

 

היא לקחה את כל רכושה, הלבישה אותנו בשכבות בגדים, החביאה בעגלת-הילדים חפצי ערך ויצאה לחפשו. סבתי פרידה כעסה שהיא לוקחת אותנו  איתה אבל אמא אמרה: לאן שאני הולכת הילדים באים איתי. הגענו לאטקי ואבא לא היה שם. היה סתיו, ירד גשם, היה קר ורעב נורא, אימהות מיואשות זרקו את ילדיהן לבארות או השאירו אותם בפתחי כנסיות בניסיון להצילם או שהתאבדו  איתם.

 

באחד הימים רומני הכה את אמא וגנב את העגלה עם כל מה שהיה בה. נשארנו בחוסר כל, אמא  התייאשה ובמר לה החליטה להתאבד איתנו. בעודה מהססת מה לעשות שמעה מישהו קורא בשמה  וראתה את גיסתה רוזה וב"ב.יחד עברנו  את הדניסטייר והגענו למוגילב שבאוקראינה. שכרנו יחד חדר, הייתה שם שריפה, נאלצנו לעזוב ונפרדנו.

 

אמא שכרה חדר אצל נוצרייה. איזו היה ילד בלונדי, בהיר, עם עיניים כחולות והיא  אמרה לאמא שתמסור לה אותו ותחזור לקחתו אחרי המלחמה. אמא סירבה. אמא הייתה מחלקת את הלחם שהיה לה לשנינו, איזו שנשאר רעב היה מושיט  לי יד ואני שאהבתי אותו בכל ליבי נתתי לו את הלחם שלי. אמא כעסה ואמרה כי אני צריכה לאכול כדי לגדול ולהיות בריאה ואני חשובה לה באותה מידה כמוהו ואסרה עלי לתת לאיזו את האוכל שלי. כשאמא לא הסתכלה נתתי לו חלק מהלחם ששמרתי לו.

 

בחורף איזו חלה בדיזנטריה ונפטר ביום הולדתו בן שנה.(אחרי המלחמה שאלתי את אמא: למה לא השארת אותו אצלם  אולי היה ניצל? כל החיים לא הייתי יכולה לסלוח לעצמי אם היה קורה לו משהו ואני לא הייתי שם איתו לדאוג לו, עשיתי למענו כל מה שיכולתי.

 

הגרמנים התקרבו למוגילב, ועזבנו  לירוגה כ- 60 ק"מ ברגל כשאמא סוחבת אותי על הכתפיים עד שתש כוחה. בדרך נסעה עגלה ועליה שני נוצרים הם ריחמו עלינו ולקחו אותנו לביתם, שם אשת האיכר נתנה לנו בגדים נקיים והאכילה אותנו. שם שמענו שאחות אמי ומשפחתה נמצאים בירוגה. גרנו יחד בחדר קטן. היינו כשבעה אנשים וישנו על הרצפה. היה שם תנור גדול, המבוגרים חטבו עצים ביער ובבוקר היו מבשלים דייסה דלילה מקמח תירס.

באחד הימים מישהו נתקל בתנור והדייסה הרותחת נשפכה על הרגליים של אמא שישנה על הרצפה ליד התנור, דודי בא לעזרתה והוריד לה את הגרביים, הגרביים ירדו יחד עם  העור. כל החורף כחמישה חודשים לא הייתה מסוגלת לעבוד.                

 

אשה נוצרייה שפעם אמא עבדה אצלה הייתה באה פעם בשבועיים, מבוססת בשלג עד הברכיים נתמכת במקל הליכה וטיפלה בה. היא הביאה מעט אוכל וכך ניצלנו מרעב. ולאט החלימה. כשאמא עבדה אצל משפחה נוצרית במשק בית, ראו שאני מחזיקה משהו ביד באגרוף קמוץ ואמא שפחדה שגנבתי משהו פתחה לי את היד בכוח וראו  שיש בידי חתיכת לחם.

 

הגרמנים התקרבו ושוב עזבנו,  בדרך תפסו אותנו, הביאו אותנו למחנה שם כל אחד דאג לעצמו. אמא שנראתה כמו ארית לא שמה טלאי צהוב, הייתה יוצאת מתחת לגדר המחנה והולכת אל הנוצרייה, שנתנה לה מעט אוכל ומלח. באחד הימים כאשר חזרה ועמדה לזחול מתחת לגדר לתוך המחנה תפסו אותה השומרים הרומנים. היה לה מעט כסף גרמני היא זרקה את הכסף רחוק ככל שיכלה. השומרים רצו לאסוף את הכסף  והיא זחלה חזרה למחנה. כאשר נשאלה מדוע היא מסתכנת כך? אמרה: כדי שהילדה שלי לא תמות מרעב. גם דודתי ובעלה שהו במחנה זה. ברחנו מהמחנה לשדה כששתילי התירס מסתירים אותנו, הצלחנו לברוח, אחרי זמן מה נתפסנו ונלקחנו למחנה סקזניץ באוקראינה. זה היה מחנה מוות.

 

הדוד שלי שהיה בצ'רנוביץ עשיר ומכל עושרו נותרה לו טבעת יהלום, נתן אותה שוחד לשומרים והוציא אותנו משם. ברחנו ממקום למקום ובאביב 1944 החליטה אמא לחזור לצ'רנוביץ. הגיענו לתחנת הרכבת. אמא החזיקה אותי ביד. הייתה הפצצה ונבהלתי מהרעש השתחררתי מידי אמא וברחתי, אחרי חיפוש ארוך אמא מצאה אותי ביער הסמוך. עלינו על רכבת משא וכשהתקרבנו לצ'רנוביץ נודע לאמא כי בודקים אישורים ומי שאין לו לא יכול להיכנס לעיר, ולנו  לא היה. קפצנו מהרכבת והלכנו ברגל לכיוון העיר. קרוב משפחה רחוק שלנו לקח אותנו בעגלה חלק מהדרך, המשכנו ללכת  יחפות, ומלוכלכות, בכיכר צ'רנוביץ פגשנו את דודתי יטי ולקחה אותנו  לסבתא פרידה ולרגינה. שם הצטרפנו לשאר המשפחה שחזרה מהמחנות ולנו אצל רגינה, התרחצנו החלפנו בגדים ואכלנו.

 

במקרה התפנתה דירה באותו בנין ועברנו לשם, אמא עבדה בעבודות מזדמנות. אמא שאלה אם התקבלו מכתבים מאבא כשאמרו לה שלא, הלכה לבית הדואר ושם קיבלה צרור מכתבים. היא כתבה לו שחזרנו לצ'רנוביץ והוא שלח כסף ממשכורתו הצבאית.

 

בקיץ 1944 אבא נפצע בחזית ואושפז בבי"ח צבאי ואחרי הפציעה היה אמור להגיע לחופשה בבית, סמוך למועד שחרורו מבי"ח חלה בקדחת ובטרם נרפא לגמרי נשלח שוב לחזית, בתאריך 20/11/1944  נפל בקרב. אמא סרבה להאמין שאבא נהרג וחיפשה אותו  בבי"ח בין הפצועים. כשכולם קיבלו אישורים לצאת לארץ ישראל היא עדיין לא התייאשה מהחיפוש אחריו וסירבה לעזוב וכאשר כבר הייתה מוכנה לעזוב האזור היה בשליטת רוסיה הקומוניסטית וסגרו את הגבול. כך נשארנו לבדנו בצ'רנוביץ.