מאגר סיפורי מורשת

כל קרובי בארץ, הם ממשפחתה של אמי, חיה פירר ספיר. רק בשנות חייה האחרונות אמא סיפרה לי מעט,

על משפחתה. את הפרטים הבאים, אני כותבת מזיכרוני, לפי סיפורי אמא. 

 

האם, שרה רייכולד נולדה ב 1884, ברישא, (ז'שוב), בגליציה פולין. הייתה אישה יפה, אצילה, בעלת משפחה

ענפה. הבית היה במרכז העיר, ליד העירייה. למעלה היו מגורים מרווחים, עם ריהוט מעץ מהגוני, היה  פאר ועושר

רב. למטה הייתה חנות לממכר בגדים, בדים וגלנטריה. אמא ניהלה את החנות ונודעה כנותנת מתן בסתר לעניי העיר.היא הייתה הדמות הדומיננטית בבית, ולא החמירה מבחינה דתית. ילדה שישה ילדים, שלוש בנות ושלושה בנים. חלתה בסרטן, סבלה ונפטרה בגיל צעיר. 

האב, יצחק פירר, נולד ב 1880, היה סוחר, דתי מסורתי. האב נשלח למחנה ריכוז אושוויץ, נספה ב 1942.

 

נחום, נולד ב- 1904. היה מוכשר, עסק בלימודי יהדות. חלה בשחפת, (מחלה ללא מרפא באותה תקופה)

נפטר בגיל 21.

בלה בלקה, נולדה ב- 1906, התחתנה בפולין, עלתה לארץ ב- 1933, נולד הבן עמוס שטחל טל. נפטרה בגיל

צעיר מסרטן. (ההורים שלי הביאו את עמוס לקיבוץ לפני מות אימו, חזר לת"א לאחר נישואי אביו. בגיל 12 חזר

לקיבוץ, שם גדל והתחנך. התחתן עם דורית והוליד 7 ילדים. עמוס נפטר בגיל 67).

חיה אמא שלי, נולדה ב- 1908, עלתה לארץ ב- 1932, עם המכבייה הראשונה. גרה בתל אביב ואחר כך

עברה לקיבוץ עין המפרץ.

רייזקה שושנה נולדה ב- 1909. עלתה לארץ ב- 1934. גרה בחיפה, נישאה לפישק קרישר, נולדה הבת ניצה. הייתה מורה לכיתות יסוד. רייזקה הייתה דודתי היקרה והאהובה, נפטרה בגיל 51.

נח  – נולד ב- 1910. נשלח למחנה ריכוז אושוויץ, עבד בכפיה, התחתן בגטו ונספה באושוויץ.

לומק אברהם נולד ב- 1917. היה ילד כאשר אימו נפטרה. 

 

לאחר מות האם, הכל בבית התפורר. האחיות עלו לארץ ישראל. האב נשאר בבית עם שני הבנים. לומק ניסה

לעלות לארץ, ביקש את עזרת אחיותיו, אך לא הצליח בגלל המנדט הבריטי. בן 21 נאלץ להתגייס לצבא הפולני,

נשלח למחנה ריכוז אושוויץ, עבד שם בכפיה עם אחיו נח. לומק שרד את השואה, עלה לארץ ב- 1945, לקיבוץ המעפיל בו חי עד מותו. התחתן עם שרקה, (ניצולת השואה מהפרטיזנים), ונולדו להם נח, רונית ועמוס. לומק

נפטר בגיל 85.

 

קטע מתוך מכתבו של נח, אחיה של אמא, שכתב לאבא בעברית, מפולין, בשנת 1937, ברכות להולדת תלמה.  

 

ב- 9.12.35 ההורים שלנו חיה וצבי נישאו.

 

 

ב- 20.6.36 נולדתי בבית חולים "מולדה", בחיפה, במשקל 1.650 ק"ג. מטפלת מהקיבוץ, צ'יפקה, חברה של

אימי, שמרה עלי בעזרת בקבוק עם מים חמים וחלב שטפטפה לי בפיפטה, (מזלף קטן). לאחר שבועיים הגעתי למשקל 2 ק"ג והביאו אותי הביתה. זה היה בבית התינוקות בקרית חיים.

 

 

                                               בשנת 1938, עלה הקיבוץ להתיישבות קבע במסגרת "חומה ומגדל". אמא עבדה במשתלה.בשנת 1947, נולד נחשון, הייתי אז בת 11.

 

  

אמא הייתה מטפלת של חברת הנוער הבולגרית הראשונה, (חלק מהם חיים כיום בקיבוץ המעפיל), עד שיצאו

לצבא. אחר כך יצאה להכשרה של חודש ב"אורנים", ולימדה אנגלית במשך 10 שנים בכיתות יסוד. אמא נתנה

גם שעורי עזר לתלמידי תיכון, עבדה בספרית הילדים ובארכיון ביה"ס.

בשנות חייה האחרונות, אמא חלתה וסבלה מאוד. היא נפטרה בגיל 71. (חוברת לזכרה יצאה בקיבוץ). 

כשאני הייתי ילדה הילדים  בקיבוץ קראו להוריהם בשמם הפרטי ולא אמא ואבא. גרנו וגדלנו בבית הילדים.

וישנו בלינה משותפת זו הייתה  "שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים עד שנות ה-80.

בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם.

בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים

המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא."

בשעות אחה"צ היינו עם ההורים ושוב חזרנו לישון בבית הילדים. גרנו בנים ובנות יחד, התקלחנו במקלחת

משותפת. לא הכרנו צורת חיים אחרת, אז זה נראה לנו טבעי. כיום, בתור אמא וסבתא, ברור לי שלא כך נכון

לגדל ילדים. אז הכל היה שונה. 

הילדות זכורה לי כתקופה נעימה ומעניינת. הייתי בקבוצה השנייה של ילדי הקיבוץ, "תומר". בזמן שהיה מחסור

ושנות צנע, תמיד דאגו לילדים. טיילנו הרבה בטבע, היינו בין פרחים, פרפרים, בעלי חיים וציפורים.

גדלנו בלי טלוויזיה ומחשב. רדיו היה בחדר האוכל. מוזיקה שמענו מתקליטים, הילדים ניגנו בחליליות ומנדולינות.הכל השתנה כשהייתי בת 15, ונחשון אחי היה בן 4. אבא נפטר פתאום, ימים ספורים לפני שהיה אמור לנסוע

לבקר את אמו בארה"ב, ובידו הויזה המיוחלת לארה"ב.

למדתי במוסד החינוכי "נעמן", שהיה בי"ס תיכון משותף לקיבוצים עין המפרץ וכפר מסריק, וממוקם בין שניהם.

היו מבנים שכללו כיתה, חדרי לינה ושירותים, מקלחות נפרדות לבנות ולבנים, חדר אוכל ומטבח, מעבדות,

חדרי מלאכה ואומנות. במרכז היה דשא גדול. לאחר הלימודים עבדנו 3 שעות ביום, בקיבוצים. אני עבדתי

בלול התרנגולות ובבתי הילדים. במוסד למדתי עד סוף התיכון.

באותה תקופה כבר הייתי חברה עם אברהם, (מאצ'י) אלג'ם שבא מבולגריה ב 10.2.49 והצטרף לחברת

הנוער בקיבוץ. הוא הכיר טוב את אבא שלי שהספקתי לספר לו שאנחנו חברים. עובדה זו תמיד שימחה אותי.     

ברצוני לציין בעיקר לנכדותיי ונכדי האהובים והיקרים, כילדה, לא ידעתי מה זה סבתא וסבא. לאף ילד שגדל איתי לא

היו סבים. אני מאושרת שניתן לי, בזכותכם, להינות מה"סבתאות".