מאגר סיפורי מורשת

כולם כאיש אחד

מבולגריה- ליפו: סיפורה של קהילה שניצלה מציפורני הנאצים והגשימה בארץ ישראל את החלום שמי אהובה פרימו לבית ממון. נולדתי בישראל לרחל ויוסף ממון, ילידי בולגריה. הורי , עלו לארץ בתחילת 1949, מספר חודשים לאחר קום המדינה, ושנים ספורות מתום מלחמת העולם השנייה. כמה מילים לגבי יהדות בולגריה וסיפור הנס שארע לה כשניצלה מציפורני הנאצים:

עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, מעטים היו גילויי האנטישמיות. היהודים היו מעורים בחיי העם הבולגרי , באקדמיה, מסחר, צבא, אמנות תרבות. והנאמנות שלהם הייתה לשם דבר. הצעירים המשכילים הקימו את התנועה הציונית שהייתה חזקה מאד בבולגריה. הקימו מוסדות תרבות וחינוך יהודיים כהכנה לארץ ישראל. הורי למשל,  למדו בבית ספר עברי. היהודים הקימו  תנועות נוער ציוניות  כגון השומר הצעיר, מכבי צעיר, בתי כנסת, ועוד מוסדות קהילה.  התנועה הציונית אף שלחה לארץ צעירים  (ביניהם דודי, אח של אבי) כדי להכין את הקרקע לעליה.

לאחר  פרוץ מלחמת העולם השנייה  ב-1939 –הצטרפה בולגריה ברשות המלך בוריס למדינות הציר (בנות ברית של גרמניה). ואז החלה להתגבר השפעתם של הארגונים הפשיסטיים. בשלב הראשון  – הוטלו על היהודים מגבלות מסחר, מגבלות לימוד בבתי ספר ואוניברסיטאות, פיטורין ממשרות ממשלתיות, מהצבא, נאסר עליהם להחזיק מכשירי רדיו ומכוניות, חויבו לשאת תעודות מיוחדות ולענוד טלאי צהוב על בגדיהם, הוטל עליהם עוצר, הותר להם לערוך קניות רק בחנויות מסוימות ובמשך שעתיים ביום, הותר להם ללכת רק ברחובות מסוימים,  חשבונות הבנקים שלהם הוחרמו, רכושם הופקע, והם נדונו לחיי עוני ללא אמצעי קיום.

בשלב הפתרון הסופי, הצטווה המלך להעלות את היהודים על רכבות בדרכם למחנות השמדה בפולין. הרכבות הגיעו מפולין לתחנות הרכבת בבולגריה ואלפי יהודים הצטוו לארוז מזוודה ולהתכונן לעליה לרכבות. אמי ובני משפחתה היו ברשימה הראשונה לגירוש. ארזו מזוודה וחיכו!

– הכרזה זו קוממה את הציבור הבולגרי, שבניגוד לשלטונות, ראה ביהודי בולגריה חלק בלתי נפרד מהעם כאמור. בזכות המחאה הכללית, שפרצה,  ובזכות פעילות נמרצת של האליטה האקדמית, ראשי הכנסיה ויו"ר הפרלמנט  שהתנגדו בתוקף,  בוטלה הגזרה רק כמה ימים לפני העלייה לרכבות. ועל כך כתב אח"כ פרופ' מיכאל בר זוהר את הספר "הרכבות יצאו ריקות.." בהחלטה היסטורית וגורלית זו אני רואה הוכחה שהכוח לשנות הוא בידי האנשים לטוב ולרע.

עם זאת,  נלקחו גברים וביניהם אבא שלי, ודודי, לעבודות כפיה (במחצבות, בניית מסילות ברזל) במחנות מבודדים ומרוחקים. הנשים והילדים והמבוגרים (ביניהם אמי, שהיתה בת 14, סבתי, סבי), הוגלו מבתיהם בערי המרכז ונשלחו לישובי ספר מרוחקים, שם חיו בתנאי גטו (במחנות סגורים) עד לתום המלחמה, אז הורשו לשוב לבתיהם, חסרי כל , ללא עבודה  ולהתחיל מחדש.

עם תום המלחמה, וההשתלטות הרוסית על בולגריה, ביקרו בבולגריה דוד בן גוריון וראשי הציונות,  ראו את מצבה ואת עונייה של הקהילה,   והחלו במסע נמרץ  לשכנע  את ראשי השלטון החדש, גם בתשלום כופר כספי, להתיר ליהודים לעלות לארץ. כך קרה שמתוך כ-50,000 יהודי בולגריה, עלו לארץ, כולם כאיש אחד,  בעזרת המוסד לעליה ב' , באניות  רעועות וצפופות,  חלקן טבעו והנוסעים נספו. בתוך כשנה (1948-1949),  כ-45,000 איש! משפחות שלמות על טפם וזקניהם. דבר שאין לו אח ורע בתולדות  העלייה לארץ. הצעירים (כמו אחד מדודי) נשלחו מהנמל הישר לשדה הקרב במלחמת השחרור, בלי ידיעת השפה ובלי כל רקע קרבי.

הורי, נפגש בבית העם נישאו ב-1948, ועלו בעליה הגדולה. משפחתי, הגיעה מהאנייה  לבית עולים בפרדס חנה, ומשם ל'יאזור' – היום אזור, שהיה כפר ערבי שננטש. שם –  בבית ערבי עם תקרות גבוהות, באזור כפרי בו גידלנו עצי פרי, תרנגולות וברווזים (כדי לסייע בפרנסת המשפחה בתקופת הצנע והמחסור), כשמסביבנו  בני המשפחה – עברו עלי שנות ילדותי הראשונות

עוברים ליפו – ומצטרפים למקהלת צדיקוב המיתולוגית

בגיל 9 – עברנו ליפו. העיר "הבולגרית" . רוב העולים מבולגריה התיישבו ביפו , שהזכירה להם את עיר הולדתם. כילדה אני זוכרת את השפה הבולגרית בה דיברו מסביב ואפילו השלטים של החנויות היו בבולגרית בכתב קירילי… זכורה לי ילדות מאושרת ביותר. בית ספר, חוגים, תנועת נוער – וגולת הכותרת – חברות במקהלת הילדים ע"ש צדיקוב. מקהלת צדיקוב נוסדה בבולגריה, וכשעלו לארץ, התקבצו חבריה והחלו לפעול מחדש ביפו כמובן. חברי המקהלה, ההורים, סברו שיש ליצור מסגרת מוזיקלית גם לילדים שלהם, וכך נוסדה בשנת 1956 מקהלת הילדים ע"ש צדיקוב, ע"י המנצח האגדי יצחק גרציאני. במקהלה היו בכל זמן נתון 80-90 ילדים מגיל 6 ועד 18, שהתקבלו לאחר בחינות כניסה. בגיל 18 עברו הבוגרים למקהלת המבוגרים.

עם השנים הפכה המקהלה למוסד. הופענו בכל אירוע  אפשרי. גדול כקטן. למן הופעה בוועד הפועל, ועד להופעות בכנסים בהר הרצל, במות יום העצמאות, מופעי ראווה,  טקסי פתיחת המכבייה, תזמורת צה"ל, מחנות צבאיים, מופעים של רשות השידור, האופרה הישראלית, מצדה, הופעות עם גדולי האומנים שהגיעו לארץ באותם ימים כגון פרנק סינטרה, שרל אזנבור, ליאונרד ברנשטיין, טלוויזיה אמריקאית , ועוד ועוד). תקליטים של המקהלה הופקו וברדיו השמיעו תדיר את המקהלה.

המקהלה פעלה כתנועת נוער קטנה כשהמבוגרים יותר היו המדריכים והאחראים על הקטנים. החוויה הייתה אדירה. נכון, נדרשה מסירות , השתתפות  בחזרות רבות ובהופעות  ונסיעות ברחבי הארץ, (בהתנדבות כמובן) , אבל התרומה של המקהלה לכל אחד עלתה לאין ערוך על ההשקעה,  מבחינה מוזיקלית, חינוכית ותרבותית. עובדה שאנו מתרפקים על הזיכרונות בנוסטלגיה עד היום. מקהלת הילדים פעלה עד 1980, כשהמנצח האחרון על המקהלה היה לסלו רוט.

בינואר 2016 – ערכה אגודת אקו"ם – מחווה לכבודו של לסלו רוט, ולצורך זה התאחדו "ילדי" המקהלה בפגישה מרגשת ונפלאה, וקיימו מופע מיוחד לאחר יותר מ-40 שנים …. זכיתי, ואף בתי ונכדתי , זואי, היו במופע זה. מקווה שזואי שנהנתה, ושהצלחתי להעביר לה ולו שמץ מחוויותי כילדה, בצד הכרות עם תולדות המשפחה שלנו וסיפור עלייתה לארץ.

הזוית האישית

סבתא אהובה : ההשתתפות בתכנית הייתה עבורי חוויה בלתי נשכחת. נהניתי מאד לשהות זמן ממושך עם נכדתי האהובה ולמדתי להכיר פן נוסף באישיותה, שלא היה מוכר לי כסבתא, וגם בשל העובדה שצללנו לעבר, חזרתי אתה לילדותי, חלקתי עמה חוויות משפחתיות , שאני מקווה שהעשירו אותה  ויגרמו לה להמשיך לחקור את תולדות המשפחה מכל הכיוונים.

זואי: נהניתי לבלות עם סבתא, נהניתי לשמוע על ילדותה. למדתי להכיר אותה יותר ולדעת יותר על שורשי המשפחה. שמחה שתוצרינו ישמרו לעד.

אהובה פרימו תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת של התכנית, לקריאתו לחצו על הקישור: יפו של הבולגרים והבולגרים של יפו