מאגר סיפורי מורשת

אני הדור הולך ונעלם של הציונות מדרום אמריקה.

אני מרים ברגר נציגה של הדור הזה.

לפני 50 שנה עליתי ארצה עם משפחתי לארץ שחלמנו עליה במשך הרבה שנים. אנחנו רצינו לתרום לרווחת החברה בה אנו בחיים במדינה. בשבילי טיבעי היה להמשיך את עבודתי בארגון ויצו. בברזיל הייתי יושבת ראש ויצו סאו פאולו. בשנות ה-70 הייתה עליית הזהב של דרום אמריקאיות, שבאו לישראל, הרבה נשיאות ויצו דרום אמריקה, אז התחלנו להקים קבוצות לטינו אמריקאיות בישראל של עולות חדשות שלא הייתה להן מסגרת חברתית.

עליתי לארץ מברזיל בשנת 1968 עם משפחתי, בעלי ושלושת ילדיי. הגשמנו את החלום הציוני שלנו להיות עם אחד בארץ ישראל כמו כל העמים. הייתי פעילה בהתנדבות ב"ויצו" – ברזיל והגעתי עד לתפקיד של יושבת ראש הקבוצה של "ויצו" סאו פאולו. עזבנו משפחה, רכוש ואת כל מה שבנינתי כל השנים בברזיל וכל זה מאהבה לארץ. כשהגענו ארצה בעלי היה צריך התחיל כל מהתחלה. אנחנו עבדנו בעניין טקסטיל ועם השנים גם הקמנו מפעל. חשבתי שבשביל להיות שייך למקום צריך לעשות משהו למען המטרה. הדבר הכי טבעי בשבילי היה להמשיך עם העבודה ב"ויצו" אמריקאי. היה לי מאוד חשוב לעבוד אצל העולות החדשות מדרום אמריקה ובשנת 1969 הייתה 'עליית הזהב' של דרום אמריקאים שרצו להגשים גם הם את החלום הציוני שלהם. היה לי מזל שבאו נשיאות "ויצו" בארגנטינה, אורוגואיי, קולומביה…

ביחד הקמנו קבוצות לטינו – אמריקאיות, בכל הארץ היו עשרים ושמונה כאלה, מנצרת עילית עד באר שבע (קליטת העלייה). חשבתי שאנחנו צריכים קשר הדוק יותר עם הישראליות דרך השירה. הצלחתי להקים להקה אשר שרה במשך שלושים שנים ובין המנצחים היה גם כן עולה חדש מארגנטינה. בינתיים, ילדיי גדלו, בעלי היה חולה וכשנפטר עברתי לבית "משען".

בעקבותינו הגיעה המשפחה שנשארה בברזיל וגם חברים. שישים וחמש שנות זוגיות עם בעלי יוצאות מן הכלל. לאחר פחות משנה שהוא נפטר, החלטתי להיכנס לבית מוגן. החלטה לא פשוטה אבל הכי נכונה שיש לי, הזדמנות להכיר אנשים, הזדמנות להעשיר את הידע וגם הזדמנות להקשיב לסיפורים חדשים של אנשים חדשים.

כשהגענו ארצה בתי לא הייתה צריכה לשרת בצבא, אך בכל זאת ביקשה לשרת. כשהיא שירתה בצבא קיבלה הצטיינויות והייתה במשמר כבוד. עמדנו אני ובעלי בירושלים עם הוריי שעלו ארצה גם כן וראינו את בתי. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. חיילות, עולות חדשות קיבלו הצטיינות. בעלייה זו הייתה אוכלוסייה שאהבה מאוד את הארץ.

אני ובעלי הכרנו בתנועת נוער בברזיל בזמן שעשיתי הכשרה לקיבוץ במשך שנה. אני הדור ההולך והנעלם של הציונות. התאכזבתי שבמקום להיות עם אחד מאוחד ובמקום זאת עמנו שסוע, יש אשכנזים, ספרדים…..

הזוית האישית

אלמוג יהב, שקד שבת, חלי חסן: סיפורה של מרים ברגר, הועלה יחד עם סיפורם האישי של דיירי דיור המוגן "משען" – מתועד על ידי תלמידי כיתות ט'5 ו-ט'6, מבית הספר התיכון "קציר" בחולון, במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי". את התכנית מובילים המורים: אילנה יוחנן וניר מלכה.

אלמוג יהב, שקד שבת, חלי חסן עם מרים ברגר בבית משען