מאגר סיפורי מורשת

שמי עדנה מויאל ואני סבתא של מנוחי מויאל.

נולדתי בישראל בשנת 1958 להוריי משפחת בצלאל. אני רוצה לספר לך, נכדתי מנוחי, על חוויה שחוויתי בשנות ילדותי, חוויה שחקוקה עמוק בזיכרוני עד היום.

זה קרה, כשהייתי תלמידה בכיתה א', אני וחברותיי שיחקנו בהפסקה בחצר בית הספר, לפתע מעדתי ונחבלתי בראשי, קיבלתי מכה חזקה ודם רב זרם מראשי, בכיתי בבכי היסטרי, המראה היה מפחיד. המנהלת הזמינה בדחיפות אמבולנס .

אחותי הגדולה ממני, שלמדה גם היא בבית הספר ניסתה להרגיע אותי ולשוחח איתי, אבל אני המשכתי לבכות, עד שלפתע היא שלפה ממקום כלשהו סוכריה אדומה על מקל בצורת תרנגולת עטוף בצלופן, והגישה לי אותה. הממתק המיוחד של אותם שנים. שתמיד יכולתי רק להסתכל עליו, אבל לא לטעום ממנו. כי הוא נחשב לממתק יקר המציאות… ברגע שראיתי את הממתק, והתחלתי ללקק ממנו, נשכחו ממני כל הכאבים ונרגעתי.

הייתה זו הפעם הראשונה בחיי, שזכיתי ללקק מהמתוק המתוק הזה. טעמה של הסוכרייה מלווה אותי עד היום. מאז אהבתי מאוד את טעמה המיוחד של הסוכרייה הזו. בכל פעם, שטעמתי אותה נזכרתי בחוויה שלי מכתה א'.

עברו שנים, זמן רב חיפשתי את הסוכרייה האדומה הזאת, לפני כחודש מצאתי אותה וכאשר מנוחי ומשפחתה ביקרו אצלי יחד עם  עוד נכדים, חילקתי לכל אחד סוכריית תרנגולת – "סוכריה של פעם"… והרגשתי סגירת מעגל.

הזוית האישית

מנוחי: תודה לך סבתא על הסיפור המשעשע שסיפרת לי ועל הסוכרייה כמובן.