מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כוחה של אמונה

דניאל עם אמו זהבה בפרויקט.
זהבה בשנת 2018
סיפור העלייה הבלתי לגאלית של אבי - ברוך פרץ ז''ל

אבא שלי, פרץ ברוך, נולד בשנת 1937 בכפר במרוקו. שם הכפר הוא אוריקה ליד העיר הגדולה מראקש.

ילדותו של אבי עברה בכפר. מגיל מאוד קטן למד בתלמוד תורה. כל ילדי הכפר למדו בתלמוד תורה עד הצהריים ואז הלכו הביתה לאכול ארוחת צהריים וחזרו ללמוד עד הערב. ילדי הכפר בילו את רוב זמנם בתלמוד תורה ושם התנהלו חיי החברה שלהם וזאת על-מנת לגונן ולהגן עליהם בחברה הערבית.

בשנת 1953 כשהיה אבי בן 16, עברו הוריו לעיר קזבלנקה, בציפייה לעלות לארץ ישראל, ובגיל 17 עבד בבית מטבחיים כדי לעזור בפרנסה להוריו.

בשנת 1955 החליט אבי שקצה נפשו בהמתנה לעלייה לגאלית לארץ ישראל. ואז החליט לעשות מעשה ולעלות באופן בלתי לגאלי לישראל מבלי לומר לאיש, אף לא להוריו את אשר החליט לעשות כדי שלא יניאו אותו מלעשות זאת.

תמונה 1

הכמיהה לעלות לישראל הייתה כל כך חזקה שאבי לא פחד מהבלתי נודע ולא פחד לעלות בחוסר כל. הוא ידע והאמין שכאן בארץ יהיה יותר טוב מאשר במרוקו. אבי האמין בקדושתה של ישראל, הוא האמין שכאן הוא ימצא את פרנסתו, כאן הוא יקים את ביתו וכאן יוולדו ילדיו. לכן לא חשש  לעשות מעשה כזה, לעזוב את הוריו ואחיו, הוא ידע בליבו שיום יבוא והם יגיעו גם הם לארץ ויפגשו אז. כזה היה חוזק האמונה בארץ ישראל וחוזק האמונה במעשיו. הוא ירד לנמל קזבלנקה והתחזה לפועל נמל שמעמיס ארגזים לבטן האנייה וכך עלה לאנייה ונשאר בבטן האנייה, האנייה הפליגה לצרפת ואבא שלי בבטן האנייה מפליג כנוסע סמוי.

בצרפת הצטרף אבי למחנה שבו היו מרוכזים יהודים הממתינים לאישורי עלייה לארץ לאחר חודש ימים של המתנה התארגנה הפלגה לישראל על ידי הסוכנות, מצרפת הגיע אבי בהפלגה לארץ ישראל הם עגנו בנמל חיפה ומשם הפנו את העולים למקומות שונים בארץ.

בינואר 1956 הגיע אבי לארץ ישראל והסוכנות הפנתה אותו לקיבוץ משמר הנגב של השומר הצעיר. אבי היה אדם דתי ושומר מצוות ושם לראשונה בחייו נתקל באנשים חילוניים. בשבת הראשונה בקיבוץ חשב אבי שכולם נחים ולא עובדים בשבת כמנהג היהודים. ואז, שמע אבי דפיקות בדלת שהעירו אותו מאוד מוקדם כשפתח את הדלת אמרו לו שהוא צריך להתייצב לעבודה. אמר להם אבי שיום מנוחה היום והוא לא עובד. אמרו לו : "אתה לא עובד, אתה לא אוכל". אבי נשאר בקיבוץ חודש ימים. הוא עבד כל השבוע ובימי שישי נהג לנסוע לבאר שבע וללכת לבית הכנסת ולאחר התפילה היה הולך לתחנה המרכזית כדי שיוכל לישון באוטובוס ובמוצאי שבת היה חוזר לקיבוץ. בשבת השנייה ראה אותו בחור ושאל את אבי: "מיהו? והיכן הוא מתארח"? סיפר לו אבי את קורותיו. באותו רגע הזמין הזר את אבי להתארח אצלו בשבתות ובמוצאי שבת חזר לקיבוץ. כשהנהלת הקיבוץ ואבא שלי החליטו שזה לא יכול להימשך כך, פנה אבי לסוכנות וביקש לעבור לאשדוד, (אז קראו לאשדוד "אשדוד ים") כי באשדוד נמצאים מכרים ממרוקו והם יעזרו לו בקליטה בעיר. הסוכנות נעתרה לבקשת אבי, והוא הגיע לאשדוד  בפברואר 1956. אבי התחיל לעבוד בקרן קיימת לישראל בנטיעות. בכל אותו זמן התארח אבי אצל המכרים.

אשדוד הייתה עיר ממש בתחילת דרכה, עדיין לא היו בניינים, עשרות התושבים שהיו כאן גרו בפחונים, כל משפחה קיבלה פחון ולא משנה מה מספר הנפשות שהיו בה, השירותים והמקלחת היו משותפים למספר משפחות, אשדוד הייתה עיר של דיונות ענק ולאט-לאט התחילו להיבנות הבתים הראשונים, "הקליפורניות" באזור א'.

סיפור ההיכרות של הוריי

בפברואר 1956, הגיע אבי לאשדוד, והתחיל לעבוד בקרן קיימת לישראל  וכיוון שהיה רווק, הוא התארח אצל משפחה והתחיל להכיר חברים חדשים. וכך, עבד אבי עד סוף שנת 1956.

כאן בעיר אשדוד, הוא הכיר את משפחת אלוף ולימים דרכם הוא הכיר את אימי.

תמונה 2

בתאריך 27.5.1957 הגיעה אימי ממרוקו עם הוריה, אחיה ואחיותיה לעיר אשקלון. לסבי שלמה, זכרונו לברכה, וסבתי זוהרה, זכרונה לברכה, יש 11 ילדים (6 בנות ו-5 בנים.)

מתוכם שלושה ילדים נולדו בארץ באשקלון. אימי נולדה בעיר סאפי שבמרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי. עיר נמל ועיר של דייג שתושביה התפרנסו בעיקר מהדגה. סבי היה רפד בקהילה היהודית, כל המשפחה המורחבת של אימי גרו בסמיכות.

אימי ואחיה למדו בבית ספר "אליאנס" בעיר סאפי. כשהייתה אימי בת 14, הוחלט שהיא תלך ללמוד תפירה אצל יהודי בשם רפאל עזרן, שהיה חייט לגברים. אימי למדה אצלו תפירה של חליפות לגברים, והוא נחשב "הפטרון" שלה. ושם היא עבדה ולמדה עד שעלתה לארץ.

ביוני 1957, שבר אבי את הרגל והיה צריך לנסוע לאשקלון כדי לגבס את הרגל. האמא של משפחת אלוף הייתה סבתה של אימי. כשהיא שמעה שלאבי נשברה הרגל, אמרה לו שאם הוא מגיע לאשקלון, שילך לבת שלה. (סבתא שלי, זוהרה). כאשר הגיע אבי לשכונה של סבתי, הוא ראה נערה יפהפייה במכנסיים קצרים מטפסת על עץ תאנה ושאל אותה: "אם היא יודעת היכן גר שלמה מויאל?" היא אמרה לו: " כן, שהוא אביה ושהיא תיקח אותו אליו". והנערה הזו הייתה אימי. אבי התקבל בזרועות פתוחות על ידי משפחתה של אימי. מיד עם שובו לאשדוד, ניגש אבי לסבתה של אימי ואמר לה שהוא מעוניין לשאת את נכדתה לאישה. ואז, ב"שבת נחמו" יולי 1957, התארסו אבי ואימי. חצי שנה מאז האירוסים, התגוררו אבי ואימי אצל סבתא עוואלי עד החתונה (סבתא של אימי).

הוריי התחתנו בתאריך 25.12.1957.

תמונה 3

הוריי גרו בפחון באזור א' באשדוד, לאחר הנישואים אבי התגייס לצבא ויצא לשלושה חודשי טירונות מזורזת. באותה תקופה, אבי עבד ב"סולל בונה" והחל לבנות את הבניינים הראשונים באשדוד. בסוף שנת 1959, עברו הוריי לבית בנוי, חד קומתי, שנקרא "דו משפחתי". בבית זה נולדתי בשנת 1960.

ב- 18.4.1960 – כא' ניסן תש"כ נולדתי בבית יולדות "קפלן"  ברחובות כבתם הבכורה של הוריי. ב-15.11.1961 – תשכ"א' נולד אחי מיכאל. גם הוא נולד בבית יולדות "קפלן" רחובות. מיד אחרי זה, עברו הוריי לדירה בבניין ושם גדלנו.

התקופה הייתה, תקופה קשה, תקופה של מיתון מאוד קשה במשק וכל משרה הייתה מחולקת לשני אנשים כך שתהיה לכולם פרנסה. היה תקצוב של מזון לכל משפחה וכל משפחה קיבלה תלושים שאתם יכלה לרכוש מזון. בכל אותו זמן עבד אבי ב"סולל בונה". באותו זמן נמל אשדוד נפתח לעבודה וקלט עובדים חדשים ואבי ביניהם. אבי עבד בנמל משנת 1965 עד שנת 1984.

ב–20.1.1965 -תשכ"ה נולדה אחותי אסנת בבית חולים "ברזילי" באשקלון, וב–10.11.1969–תשכ"ט, נולד אחי סמי שלמה חיים וגם הוא נולד בבית חולים "ברזילי" באשקלון.

גדלנו ארבעה ילדים בבית קטן של 48 מר', בית חם ואוהב שהעניקו לנו הורינו, הם דאגו שלא יחסר לנו דבר וחינכו אותנו לערכים של כבוד האדם, חמלה ועזרה לזולת, המוטו של הורי היה " דרך ארץ קדמה לתורה". אורח החיים בבית היה דתי, למדנו בבתי-ספר ממ"ד. שבתות וחגים היו ימים מאוד מיוחדים עבורנו. בילדותנו, התארחנו בעיקר אצל סבי שלמה וסבתי זוהרה באשקלון. מאוד אהבנו לבלות שם בשבתות, חגים וחופשות.

בשנת 1963 עלו הורי אבי ממרוקו, כליפא וחסיבה פרץ ושני אחיו, וגם הם הגיעו לאשדוד. הם הגיעו וגילו שאבי כבר נשוי ואב לשני ילדים.

אבי השתתף במלחמות ישראל ובמבצעים שהתרחשו, החל משנת 1957 במבצע קדש וכלה במלחמת יום כיפור בשנים 1973-1974, כל שירות המילואים שלו היה בסיני ובדרום, בשנת 1975 שוחרר אבי משירות מילואים. אבי מאוד אהב לצאת למילואים זו הייתה עבורו אתנחתא מכל השגרה שלו, מאוד נהנה עם החבר'ה במילואים, תמיד היה חוזר עם חוויות והיה נהנה לספר לנו.

תמונה 4

אנחנו הילדים מאוד אהבנו את הסיפורים של אבי, היינו קוראים לו "טוב טוב הגמד", או "רינגו" (בגלל שהוא חבש מגבעת), או "קונדסון" אבי אהב לעולל תעלולים מצחיקים ואחר כך לעמוד בצד ולצחוק על כל הסיטואציה.

בהכנת שיעורי הבית אבי עזר לנו בעיקר במקצועות הקודש, כמו: תורה, נביאים, דינים, משנה וגמרא. אימי עזרה לנו בעיקר במתמטיקה ובצרפתית. אנחנו הילדים היינו ילדים ותלמידים טובים.

תמונה 5

הקמת המשפחה

שמי זהבה ואני בת בכורה להוריי, ברוך פרץ זכרונו לברכה ומרסל פרץ שתבדל לחיים ארוכים, דור ראשון בארץ.

נולדתי ב-18 לאפריל 1960 כא ניסן תש"כ בבית יולדות "קפלן" רחובות.

תמונה 6

אני ילידת אשדוד גדלתי והתחנכתי בעיר. למדתי בבית הספר היסודי ממ"ד "אבן עזרא", מכיתה א' עד כיתה ח'.

בספטמבר 1974 עליתי לכיתה ט' ולמדתי במקיף ב' "רוגוזין". במאי 1975 יצאנו כל שכבה ט' למסע שנתי ושם הכרתי נער שלימים יהיה בעלי.

ביוני 1978 סיימתי את לימודיי בתיכון ובספטמבר 1978 התחלתי ללמוד בסמינר למורים בכפר הנוער הדתי, כפר חסידים. סיימתי את לימודיי ביוני 1982. ומיד אחרי החופש הגדול התחלתי ללמד.

בעלי, אבי, הוא הבן השלישי להוריו, רחל ויצחק אלמליח.  נולד ב-27 ליולי 1960 ג' באב תש"כ במרוקו בעיר מראקש.

אביו היה סוחר בדים מאוד עשיר. באוגוסט 1968, עלו אבי ומשפחתו לארץ.

תמונה 7

אבי למד מכיתה ג' עד כיתה ח' בבית הספר הממ"ד "שילה".

בספטמבר 1974 התחיל אבי ללמוד בישיבת "הדרום" ברחובות. אולם, מיד אחרי חגי תשרי, החליט אבי שהלימודים בישיבה לא התאימו לו והחליט לחזור לאשדוד וללמוד במקיף ב'. למדנו יחד באותה שכבה אך לא באותה כיתה. הכרנו במסע השנתי בחוף "דור", ומשם כבר לא נפרדנו. בתאריך 27 למאי 1975 היינו לזוג. כל חוויות התיכון שלנו משותפות.

ב-1 לנובמבר 1978 אבי התגייס ל"גולני" והיה חובש קרבי. השתחרר מהצבא ב- 31.10.1982 וכבר ב- 1 לנובמבר 1982 התחיל לעבוד ב"אגן כימיקלים" כעבודה מועדפת אחרי צבא. אבי עובד עד היום ב"אגן כימיקלים-אדמה" כמנהל משמרת, ובנוסף הוא מורה לנהיגה.

כשאבי היה בסדיר שלוש שנים, אני הייתי בסמינר עד 20 ביוני 1982.

ביוני 82 פרצה מלחמת שלום הגליל הראשונה ואבי השתתף במלחמה זו והיה בלבנון למעלה מ- 70 יום.

בתאריך 12 ביוני 1984 אחרי 9 שנות חברות, כשאנחנו בני 24, התחתנו ברוב פאר והדר, והתחלנו את חיינו כזוג נשוי. הקמנו את ביתנו באשדוד, עיר שאנחנו מאוד אוהבים.

תמונה 8

במרץ 1985-תשמ"ה, שבת הגדול, נולדה בתנו הבכורה בתאל. בדצמבר 1988, תשמ"ח, נר רביעי של חנוכה, נולדה בתנו השנייה אופיר.

באפריל 2000, תש"ס נולד בננו השלישי נועם. באפריל 2006, חול המועד פסח, נולד בן הזקונים שלנו,דניאל.

כל ילדינו גדלו והתחנכו באשדוד.

בתאל הייתה קצינה במודיעין, אופיר הייתה מכי"ת טירונים. שתי בנותיי עשו מילואים, וגויסו בצו 8 למבצעים שהיו בדרום הארץ.

שתיהן למדו ראיית חשבון ועברו בהצלחה את כל המבחנים.

באוגוסט 2013, התחתנה בתאל עם אדו זילברמן. בספטמבר 2016 נולדה נכדתנו הראשונה-דורון. בנובמבר 2018 נולדה נכדתנו השנייה מאור.

תמונה 9

בתאל ואידו גרים ביישוב הקהילתי "גבעות בר". בתאל עובדת בת"א בפירמה Deloitte Israel.

אופיר גרה בהרצליה ועובדת בת"א בפירמה EY ISRAEL.

נועם עתודאי לומד הנדסת תוכנה בטכניון שנה א'.

ודניאל שלי ילד מיוחד שלי הבן יקיר לי מסיים השנה את כיתה ה'.

בגיל 3 אובחן דניאל ונמצא על הספקטרום האוטיסטי, שנתיים היה בגן תקשורת ויצא פעמיים בשבוע לשילוב בגן רגיל.

דניאל הלך לגן חובה רגיל בסיוע משלבת, היום הוא לומד בכיתה רגילה בשילוב סייעת, ילד חכם, אהוב וחם וכל הישג שלו בעינינו הוא עולם ומלואו. ילד עם ידע עצום בכל מיני תחומים: דינוזאורים, חלל, עולם המים, מדעים, מחשבים, אנגלית ועוד.

תמונה 10

הזוית האישית

דניאל – נהניתי במהלך הפרויקט מהשהייה עם אמא ומשמיעת סיפורי העבר של סבא שלי . למדתי שתיעוד הסיפורים הנו חשוב לדור ההמשך.

מילון

בית מטבחיים
בית מטבחיים או בשמו הנוסף "משחטה" הוא מפעל לעיבוד בשר, אליו מביאים בעלי חיים המיועדים לאכילה, ממיתים אותם לצורך אכילתם, ובהמשך התהליך מנקים את הבשר, מפרקים אותו לחלקיו, עד לאריזתו ושיווקו לצרכן.

ציטוטים

”הכמיהה לעלות לארץ ישראל הייתה כל כך חזקה שאבי לא פחד מהבלתי נודע“

הקשר הרב דורי