מאגר סיפורי מורשת

ביום בהיר אחד בשעות הערב המאוחרות, החלה אוירה מיוחדת בביתי, גרנו בסוריה בעיר חלב. השנה הייתה 1950 הייתי בת 4.5. הורי ארזו מעט בגדים, מעט אוכל, הלבישו לי ולאחותי הגדולה ממני מעיל ארוך, ואמרו לי שאנחנו הולכים לפגוש את האחים הגדולים שלי. הורי הדגישו כי עלינו להיות שקטים במשך כל הזמן. ירדנו במדרגות בחושך כדי שלא יבחינו בנו כשאנחנו בורחים, למטה חיכתה לנו מונית. בתוך המונית ישבו הנהג ועוד אדם שהיה צריך להבריח אותנו לארץ. נסענו כמה שעות בחושך בדרך כורכר בפחד נוראי וכול הזמן השגיחו עליי שלא אדבר.

הגענו ללבנון שם ירדנו מהמונית והתחלנו ללכת ברגל  כל הזמן בדקנו ודאגנו שאף אחד לא יראה אותנו. בחלק מהדרך אבי הרים אותי. לאחר הליכה ממושכת הגענו למקום מסוים ששם חיכתה לנו מונית נוספת. נכנסנו למונית שלקחה אותנו לגבול בראש הנקרה. שם מסר אותנו המבריח לידי החיילים הישראלים. החיילים הישראלים קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ונתנו לנו לשתות.

אבי שהגיע אתנו מסוריה חבש על ראשו תרבוש, כנהוג שם. אחד החיילים פנה לאבי ואמר לו "אתה לא צריך את התרבוש בוא נזרוק אותו לים", אני זוכרת שאני אמרתי "לא, לא" והחייל לקח את התרבוש מראשו של אבי וזרק אותו מראש הנקרה לים ונתן לאבי כובע טמבל. זה היה הרגע בו הבנו כי הגענו לארץ ישראל ופה נישאר.

למדתי שלסבתא שלי היה מאוד קשה להגיע לארץ ישראל ולהתאקלם בה. הבנתי את האהבה שלה לארץ ישראל ולמשפחה שלה.