מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזה ספדיה. עליתי ארצה ממצרים בשנת 1957 עם הורי ואחיותי.

 

היינו משפחה גדולה: אמא, אבא ושבעה ילדים, ביניהם שני תאומים בנים, עזרא ואברהם. אחי עזרא נפל במלחמת ההתשה בגבול ירדן בפעולה נגד מחבלים, בשנת 1969. 

 

עלינו ממצרים באוניה לצרפת, ומשם הגענו לחיפה באוניה שנייה. כשהגענו לחיפה חיפשנו את דודה שלנו, אחותו של אבי. אבי ידע שהיא גרה בבת-ים וביקש לנסוע לשם. לקחו אותנו באוטובוס לאופקים, עיירה בנגב שוממה. התמקמנו שם בצריף ואבי נסע למחרת לחפש את אחותו.

 

אבי הלך לכביש וחיכה שם מהבוקר עד הערב עד שהגיע אוטובוס. לא הייתה תחבורה קבועה ומסודרת כפי שיש היום. אבי נסע וחזר אחרי שבוע ימים. לא הבנו מה קורה איתו, אך אמי הרגיעה אותנו. אוכל קיבלנו מהסוכנות היהודית בקופסת קרטון ובה היו: פתיתים, חלבה , ביסקוויטים, טונה, ואבקת מרק. אמי הכינה לנו מרקים.

אחרי שבוע הגיע אבי עם נהג בעל משאית ולקח אותנו לבת-ים. שם הוא קנה בית ליד דודתי. הגענו לבת-ים והכול היה שונה. דודתי קיבלה אותנו בשמחה אחרי עשרות שנים שהיא לא ראתה את אחיה.

 

בתחילה הדרך הייתה לנו קליטה קשה כי את השפה העברית לא ידענו. עברית בשבילנו הייתה שפה מאד קשה ובבית דיברנו רק ערבית וצרפתית.

 

אבי התחיל לעבוד בעיריית בת-ים ואמי, עקרת בית טפלה בנו. היא בישלה, אפתה, ויום יום הייתה לה דאגה אם לאבי תהיה פרנסה. אמי הייתה אשה עדינה וחכמה שדאגה לכל חסרוננו, אשה מקסימה עם לב רחב.

 

רשמו אותנו לבית ספר "גאולים"  בבת-ים. כל האחים למדו וסיימו עד כיתה ח'. לתיכון לא כולנו נרשמנו. רק מי שהצליח בהצטיינות וקיבל מילגה נרשם לתיכון. למזלי אני היחידה שהצלחתי להגיע ולסיים את התיכון. אחרי לימודי עבדתי בבנק דיסקונט במשך 48 שנים. כיום אני פנסיונרית.

כל האחים שלי מאוד הצליחו, כל אחד בדרכו. יש לציין שקיבלנו ערכים טובים מהבית לעזור אחד לשני, לדאוג אחד לשני וגם להתייחס בכבוד לזולת.

למשפחה ולשכנים לא היינו קוראים בשמות, אלא "דודה ודוד". לבית הכנסת גם הגענו ואם לא היה מקום קמנו ונתנו למבוגרים לשבת. היה כבוד הדדי בין המשפחה, השכנים, והחברים. היינו מעבירים בימי שישי מטעמים בין השכנים. כל אחד כיבד את השני. בפורים היינו מעבירים משלוחי מנות והיה כיף.

 

רק בחגים כמו פסח וראש השנה היינו מקבלים בגדים חדשים ונעליים חדשות. השמחה שלנו הייתה בלב והתפללנו שהחגים יגיעו מהר על מנת להתחדש.

אני מקווה שהנכדות שלי ילכו בעקבותיי: ישמרו ויכבדו את הזולת, את המשפחה ואת החברים.