מאגר סיפורי מורשת

כאן ביתי פה אני נולדתי

סיפור קיצור תולדות חיי מוקדש לנכדתי הבכורה והאהובה נעם מאיר, שכשמה כן היא: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

שמי אירית איזדורפר. אני כותבת כאן, יחד עם נכדתי הבכורה והאהובה עליי כל כך, נעם מאיר, מבי"ס "ממלכתי א'" בהוד השרון. במסגרת התכנית הקשר הרב דורי.

אני בת 63 נשואה לאלי. אמא לקרין, הילה ושרון. יש לי 8 נכדים ועוד נכדה בדרך משרון.

נולדתי בעיר תל אביב ביום 24.1.1956. אני בת יחידה להוריי.

לאמא שלי קראו ציפורה ולאבא שלי שרגא. שני ההורים שלי הם ילידי הארץ.

אבא שלי היה בארגון "ההגנה" זה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של הישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי לפני קום המדינה.

אבא שלי פעל בכל מיני פעולות נגד הבריטים שתפקידן היה לאפשר לעולים חדשים להגיע לארץ ישראל מכל רחבי אירופה, אחרי השואה, למרות התנגדותם של הבריטים.

באחת הפעולות, בערב בו הגיע אוניית העולים "וינגייט" לחופי הארץ, אבא שלי עסק בפעולת הסחה כדי שהבריטים לא ירגישו ולא ידעו שאוניית המעפילים מגיעה לארץ. בפעולה זו אבא שלי נתפס על ידי הבריטים נשפט לשלוש שנות מאסר וישב כאסיר בכלא עכו.

לאחר הרבה שנים התברר שעל האוניה "וינגייט" היו ההורים של בעלי, קלרה ויוסף שהגיעו לארץ לאחר ששרדו את השואה.

אמא שלי ציפורה הייתה חברה בארגון הפלמ"ח ששימש כצבא של המדינה היהודית שבדרך. בזמן מלחמת השחרור העיר ירושלים הייתה מוקפת על ידי הצבא הירדני. אסור היה לאנשים לצאת ולהכנס מירושלים. מצבם של תושבי העיר הפך להיות גרוע מיום ליום. הירדנים הסכימו שאחת לכמה שבועות תגיע אספקה של מזון ותרופות.

השיירות לירושלים כללו מכוניות משוריינות כיוון שהיו הרבה פעולות איבה נגד השיירות.  אמא שלי השתתפה בצוות האנשים שהשתתפו בנסיעת המשוריינים לירושלים. האנשים שהשתתפו בצוות של המשוריינים לירושלים נחשבו לאנשים אמיצים וגיבורים במיוחד.

את רוב שנות ילדותי העברתי בעיר גבעתיים. כבת יחידה, הייתי מאוד קשורה לכלבתי האהובה  כושית. בזכותה הסכמתי להישאר לבד  בבית כשהורי יצאו לבלות. כושית היתה מלווה אותי כל בוקר, יחד עם אמי לביה”ס. למדתי בבית הספר היסודי "שמעוני" במשך שמונה שנים.

הייתי ילדה מאוד מקובלת וספורטאית מצטיינת. חלום חיי היה להיות ספורטאית, אצנית וקופצת לרוחק.

התאמנתי יחד עם אסתר רוט שחמורוב שנחשבת עד היום לאחת הספורטאיות המצטיינות שהיו במדינת ישראל. המאמן שלנו היה אמיצור שפירא ז"ל שהיה בן י"א הנרצחים בהתקפת המחבלים הרצחנית שהייתה באולימפידה במינכן.

כשהייתי בת 13, בכתה ז', הוריי התגרשו. זה היה משבר גדול מאוד  בחיי. בעקבות הגרושים של הוריי, בסיום כיתה ח', החלטתי בעצמי שהמסגרת הטובה ביותר בשבילי תהייה ללמוד בפנימייה. הלכתי ללמוד בפנימיית הכפר הירוק. למדתי בכפר הירוק את כל ארבע שנות התיכון.

בפנימייה למדנו ועבדנו בענפי חקלאות שונים כגון גן ירק, פרדס, פרחים, לול, רפת ועוד… היינו גרים בפנימייה שלושה עד ארבעה אנשים בחדר והביתה נסענו רק כל שלושה שבועות לסוף שבוע.

השנים בכפר הירוק היו שנים מאוד מאושרות עבורי. הכפר הירוק הפך אותי לבחורה מאוד עצמאית, אחראית ובעלת יכולת לקבל החלטות חשובות מאוד בחיי. מאוד אהבתי את האנשים ואת העבודה. במהלך השנים עבדתי בהרבה מקומות אך הענף העיקרי שבו עבדתי והתמחתי היה ברפת. העבודה ברפת נחשבה לעבודה מאוד מאוד קשה. הייתי בת יחידה בין כל הבנים שעבדו ברפת.

היינו קבוצה מאוד אחראית שכאשת עבדנו בבוקר היינו קמים בארבע בבוקר לחליבה. גם בחגים ובשבתות היינו עובדים. אני חוויתי חוויות מדהימות בעבודתי כרפתנית. זכיתי להיות נוכחת בהמלטות של עגלים ואפילו עזרתי הרבה פעמים לפרות שהתקשו בהמלטה.

כשהייתי בכיתה י' הצטרף אלינו אלי. אלי נולד וגדל ברמת גן. הוריו, קלרה ויוסף עלו לארץ בשנת 1946 לאחר ששרדו את השואה. לאלי אחות ששמה אסתי, שגדולה ממנו ב-6.5 שנים.

בכפר הירוק אלי עבד כטרקטוריסט. הוא היה אחראי על חריש השדות ועל חלוקת אוכל ברפת. מאותו רגע שאלי הגיע לכפר הירוק היינו ידידים מאוד מאוד טובים.

בחופשת הפסח בכיתה י"א הפכנו להיות לזוג. מאז אותו יום לא נפרדנו. הכל עשינו ביחד. הלכנו לבית הספר ביחד עבדנו  ביחד וגם את החופשות בילינו ביחד.

כשסיימנו את כיתה י"ב אלי התגייס לצבא לחיל הנח"ל וביחד עם עוד חברים מהמחזור שלנו הם הקימו את מושב צופר שבערבה.

במהלך השירות הצבאי, אלי הצטרף לקורס חובשים קרביים ולאחר הקורס הוא נשאר להיות מדריך בקורס חובשים ולא חזר לצופר.

כשאני שסיימתי את הכפר הירוק הלכתי ללמוד בסמינר "לוינסקי" למורות. למדתי במסלול לגיל הרך במשך שלוש שנים. לאחר שסיימתי את הסמינר התחלתי לעבוד כמורה בכיתות א'- ב' בבית הספר "אוסישקין" ברמת השרון. עבדתי בבית הספר "אוסישקין" 5 שנים.

לאחר שאלי סיים את הצבא הוא למד כלכלה בפקולטה לחקלאות ברחובות במשך שלוש שנים.

ביום ראשון 5.8.1979 אלי ואני התחתנו בחצר בבית של אבא שלי בהרצליה.

אלי ואני עברנו לגור ברמת השרון ושם, לאחר שנה שנישאנו, ביום 17.7.1980 נולדה קרין.

כשקרין הייתה בת שנה ושמונה חודשים עברנו לגור ברעננה ושם גרנו עד לפני כשלוש וחצי שנים.

בדיוק כשקרין הייתה בת שלוש, ביום 16.7.1983 נולדה הילה.

ביום 23.4.1987 נולדה שרון.

לאחר שעברנו לגור ברעננה עברתי לעבוד בבית ספר "זיו". עבדתי שם 14 שנה כמורה לכיתות א'- ב' והייתי חברה בצוות הניהול של בית הספר.

בחודש ינואר 1996 זכיתי לקבל את פרס רוטשילד לחינוך. זהו פרס שנחשב יוקרתי מאוד. הוא ניתן לי בהמלצת ההורים בבית הספר, ההנהלה והפיקוח. הטקס נערך בבניין הכנסת בירושלים.

אלי עבד בבנק הפועלים  36 שנים. לפני כשלוש שנים יצא לגימלאות. במהלך הקריירה המפוארת של אלי בבנק ועד שיצא לגמלאות, הוא מילא מגוון תפקידים חשובים ומשמעותיים עד לתפקידו האחרון שבו היה מנהל אגף משאבי אנוש של כל הבנק.

בקיץ 1996 נסעה כל משפחתנו לשליחות  בארה"ב בעקבות עבודתו של אלי בבנק הפועלים.

גרנו בצפון מדינת ניו ג'רזי ואלי עבד במנהטן שבניו יורק. אני עבדתי בבית הספר "סולומון שכטר". זהו בית ספר יהודי שרוב תלמידיו יהודים שמתגוררים שנים רבות בארצות הברית ומעוניינים ללמוד עברית ולימודי קודש ויהדות.

העבודה בארצות הברית הייתה עבורי חוויה מיוחדת במינה ושונה מאוד מעבודת ההוראה בישראל. עבדתי שם במשך כל שבע השנים שגרנו בארצות הברית.

כשהגענו לארצות הברית קרין הייתה בת 16, הילה בת 13 ושרון בת 9.5.

לאחר שלוש שנים, כשקרין הייתה בת 19 ,  היא חזרה לישראל להתגייס לצבא. היא נחשבה לחיילת בודדת.

היום שבו קרין חזרה לארץ היה בין הימים העצובים בחיי. למרות שהייתי מאושרת מההחלטה שלה לחזור לארץ, מאותו רגע מאוד לא אהבתי לגור באמריקה ורציתי מאוד לחזור לארץ.

גם הילה חזרה לישראל לשמחתי הרבה.  היא גם חזרה כדי להתגייס לצבא  וזאת אחרי 6 שנים שהייתה בארצות הברית. כשהילה חזרה לארץ, החיים באמריקה  היו  עבורי ממש ממש בלתי נסבלים. לשמחתי הרבה אחרי שנה שהילה חזרה לארץ חזרנו כולנו חזרה הביתה לארץ ישראל.

שרון חזרה ללמוד בכיתה י"א, ולמרות ש7 שנים לא למדה בארץ, היא היתה מאושרת ושמחה לחזור לישראל.

מאז שחזרנו לארץ, לשמחתי הרבה, אלו שנים מאוד יפות עבורי ועבור כל בני המשפחה. הן שנים מלאות באושר, בנחת ובהרבה עשייה.

אני שימשתי 3 שנים כמנהלת חטיבה צעירה בבית ספר "ניצני השרון" בקדימה.

לאחר מכן הפכתי להיות מנהלת בית הספר "אוסישקין" בכפר סבא. שנים אלה הפכו להיות למעשה שנים שהיוו עבורי את פסגת השאיפות והחלומות שלי כאשת חינוך. עד יומי האחרון בעבודה קמתי עם התרגשות גדולה, ברק בעיניים ואושר גדול מאוד. אהבתי את העבודה כמנהלת בית ספר ולמרות שבית הספר היה גדול מאוד ומורכב מאוד הצלחתי להשיג את המטרות שהצבתי לעצמי שהיו טיפוח הצוות בבית הספר, יצירת מגע אישי ומתן מענה לרבים מאוד מתלמידי בית הספר שהרבה מהם היו שייכים לחינוך המיוחד.

בית הספר בתקופתי זכה להישגים רבים גם בתחום הלימודי והחשוב מכל בהישגים מאוד משמעותיים בתחום האקלים הבית ספרי.

החלטתי לפרוש מתפקידי לא מתוך שחיקה ולא מתוך מצב של אי חשק לקום בבוקר לעבודה אלא דווקא מתוך תפיסת עולם שאדם צריך לפרוש בשיא הקרירה שלו ובשיא העשייה.

אני נמצאת היום בשנה השישית לאחר שפרשתי לגמלאות ואני מאושרת להיות במקום שאני נמצאת בו.

שלוש בנותיי האהובות התחתנו עם חתנים שאהובים עלי כל כך וזכיתי בשמונה נכדים שהם מהות החיים בשבילי. אני עסוקה מאוד בחיי היומיום, בטיפול בנכדים, בהתנדבות בבית החולים "מאיר", בנסיעות רבות לחו"ל  וגם נהנית מהזמן הפנוי שיש לי לעצמי.

אני מאחלת לעצמי שאהייה מספיק בריאה ועם מספיק כוחות להמשיך ולהיות משמעותית, עוזרת ועם קשר כל כך נפלא עם כולם עוד שנים ארוכות.

סרטון סיפור אהבה של אירית:

הזוית האישית

נעם: במהלך תכנית הקשר הרב דורי היה לי ממש כיף הכרתי את סבתא שלי הרבה יותר טוב ומאוד נהנתי לשמוע את הסיפורים של הילדות שלה ושל חייה בכללי אני רוצה להודות לסבתא שלי המדהימה שהסכימה להשתתף איתי בתכנית וגם ללימור נצר שבמשך כל התכנית ליוותה אותנו.

אירית: אני מרגישה מאושרת על הזכות שנפלה בחלקי לחוות עם נעם, נכדתי הבכורה, את השעות שהפכו ליקרות כל כך. המפגשים השבועיים הפכו לרגעים של אושר, ונראה היה שהזמן לא מספיק לשתינו בכל פעם ש"צללנו" לנושאים עליהם דיברנו. התכנית אפשרה לנעם ולי לזכות בזמן איכות משמעותי שאין שני לו, ואני מודה מקרב לב למארגני התכנית, ובעיר לנעם היקרה שלי על ההזדמנות . תודה !