מאגר סיפורי מורשת

ציפורה בוטנר, אישה נעימת הליכות, חייכנית וסבלנית לאין שיעור.

היא  נולדה ברומניה, בתאריך: 1.4.1935 ולא מזמן מלאו לה  82 שנים. התאלמנה מבעלה לפני כ- 16 שנה. יש לה שני בנים: ישי, ( 56), נשוי עם שני ילדים,  גר בקריות ועצמאי בתחום הטכני, ואפי, (52), מנהל מוסך בבפלורידה, ארה"ב, יש לו שלושה ילדים.

כשהייתה ציפורה בת חמש, פרצה מלחמת העולם השנייה.

"שנה אחרי זה נשארתי יתומה, אמא נפטרה ממחלת הטיפוס ואת אבא הנאצים הרגו . אז היינו בכפר באוקריאנה.

היה לי אח  בן 11 (אני הייתי בת שבע) שנשארתי אתו במחנה במשך שנתיים, לאחר מכן, באו אנשים מארגון הג'ויינט, הם אספו את כל הילדים היתומים  והעבירו אותנו  חזרה לרומניה,

באותו הזמן כל משפחה יהודית אימצה ילד, אני אומצתי על ידי משפחה אחת ואילו אחי אומץ על ידי משפחה אחרת. באיזשהו שלב האימוץ לא החזיק מעמד מכיוון שבזמן המלחמה היה למשפחות קשה לפרנס ולהאכיל עוד מישהו.

המשפחה שלי רצתה לאמץ אותי באופן מלא,  אך אחי לא הסכים. התחלנו לנדוד עד שהגענו לתחנת רכבת, שם התאספה קבוצה של ילדים ועלינו לרכבת מבלי לדעת לאן היא נוסעת, עד שהתברר לנו שזו רכבת של רוסים שרצו לקחת אותנו לאודסה, לכריית פחם.

אחי סירב לנסוע לשם, לכן הוא החליט שהרכבת תאט, אנחנו נקפוץ ממנה, וכך היה.

משם נסענו למולדובה של היום, הלכנו הרבה ברגל, ישנו בחוץ והגענו לעיר צ'רנוביץ (זה היה לקראת סוף המלחמה), שם הייתה שביתת נשק. שוב ישנו ברחובות. כאשר נודע לאחי על רב שאוסף ילדים, הוא הביא אותנו לאיזשהו מבנה שהיו בו המון ילדים יהודים ומשם נסענו לבוקרשט, עיר הבירה של רומניה.  לנו בבית ילדים דתי, בו הייתה הפרדה בין בנים לבנות והם סידרו לנו אישור לעלות ארצה.

אחי עלה לארץ לפניי, בין השנים: 1947- 1948 ואילו אני עליתי לארץ בשנת 1949, במסגרת עליית הנוער ונשארתי שם עד שהתגייסתי לצבא. בצבא שירתי בתפקיד מרכזנית בחיל חימוש בחיפה. לא הייתה לי משפחה, כשיכולתי לצאת לסופ"ש הביתה, לא יצאתי וחסכתי כסף לעתיד לבוא.

בתום השירות בצה"ל, לא היה לי איפה להיות. בחיפה היה מקום שנקרא "בית חלוצות", ברחוב חורי בחיפה, שם קיבלתי מיטה. התחלתי לעבוד בתפירת חזיות עבור מישהו שהיה לו בית מלאכה ברחוב נורדאו, עבדתי במקום שלוש שנים.

חברה שעבדה עמי (מקבוצת הניצולים מהשואה) הכירה לי את אברהם, בעלי. היינו צריכים לגור עם אמא שלו, אולם אני לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה. יצאנו כמה חודשים ובשנת 1957 התחתנו באולם של הקצינים במרכז הכרמל,. החתונה הייתה גדולה, עם הרבה חברים. הכנו לכבודה באופן עצמאי  עוגות, כריכים וקינוחים.

לאחר החתונה גרנו בדירה ערבית ברחוב עספור, עם שירותים משותפים עם השכנים, מפני שלאחר המלחמה הייתה עלייה גדולה ארצה ולא היו מספיק מקומות מגורים לכולם. גרנו שם למעלה משנה ואז בנו שיכונים. נרשמנו אליהם ולמזלנו זכינו בהגרלה ועברנו לגור בהם בשכונת קרית אליעזר. זו הייתה דירה בת שלושה חדרים. כעבור שנתיים נולדו הבנים. אחרי לידה ראשונה עבדתי עוד בבית וכשנולד הבן השני הפסקתי לעבוד.

חוויה לא נעימה שאני זוכרת היא שהייתה לי מכונת תפירה בסלון ובאיזשהו שלב ישי בכה, אז פרסתי שמיכה על הרצפה ונתתי לו לשחק. הייתה לי מחט ביד שנעלמה, חיפשתי אותה בכל מקום ונלחצתי שמא התינוק יגיע אליה לפניי. לבסוף מצאתי את המחט ונרגעתי.

הבנים גדלו וחזרתי לשוק העבודה, בבית חולים "פלימן", שהנו בית חולים  גריאטרי שיקומי, שם עבדתי כאחות 21 שנה ובזמן הזה עברנו לגור בשכונת רמז.

בתום שנות עבודתי יצאתי לפנסיה. המשכתי לטפל באישה מבוגרת מבית אבות, "בני ברית", במרכז חורב. בשנת 2000 בעלי נפטר. כשהתקרבתי לגיל 80, חליתי במחלת קרוהן ואושפזתי ואני עד היום סובלת מכך.

כיום אני מגיעה פעמיים בשבוע למרכז יום, "בית אברהם", פעם בשבוע אני הולכת לאמח"ה, שזה מקום בו קבוצה של אנשים נפגשים עם עו"ס ומדברים בכל פעם על נושאים אחרים שעל לבם ופעם בשבוע מגיעה אליי מתנדבת ואנו משוחחת ומעבירות יחד את הזמן בנעימים.

הזוית האישית

המלצתי לדור שלכם: לא למהר, להיות רגועים ולהקשיב לצד השני".