מאגר סיפורי מורשת

אמא יש רק אחת. לי היו שלוש אימהות: האמא הביולוגית, האמא שהסתירה אותי, והאמא שחינכה אותי.

אני בתו של אפרים יצחק לוי (איל) רוזנבאום, יליד 1914. אביו היה סוחר ובעל קרקע בו הוציאו טוף לעשיית חימום בתים בצפון הולנד. כך סיפק עבודה לתושבי הכפר. אבי היה בן יחיד וכדי ללמוד ברמה גבוהה עברו לחרונינגן, בו הוא סיים לימודי מתמטיקה, פיזיקה ורוקחות. הוא הכיר את אמי, יוהנה פדריכה סוזנה ציון, אשר היו לה חמישה אחים מכפר קטן Eibergen במזרח הולנד. הם התחתנו באוגוסט 1940 אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה.

החתונה 1940 – נכחו בחתונה 35 אנשים מתוכם שרדו רק 14

 

הזוג הצעיר עברו לגור במרכז אמסטרדם בסביבת בית הכנסת הספרדי הידוע. שם אבי ניהל בית מרקחת.

נולדתי באוגוסט 1941

ההורים שלי ואני עוזבים את בית החולים היהודי ספרדי בתאריך 17.08.1941.

ביום הולדתי הראשון קיבלתי הרבה מתנות מקרובי משפחה, אבל המתנה הכי יפה הייתה אחי הקטן.

תמונות מהבייבי-בוק 

המתנה – אחי הקטן

 

אמי כתבה בשנה הראשונה בחיי בייביבוק: יומן תינוק, כאילו בשמי. בדפיו האחרונים של היומן נרשם: "המתנה הכי יפה מכולן הייתה אח קטן, אמיתי, שאקבל מהורי. אבל עכשיו יש מלחמה. קשה מאוד להשיג את כל החלקים. הראש הקטן, הידיים וכפות הרגליים היו עניין מסובך במיוחד, כי אימא הייתה מאוד רזה". הזמנים היו קשים והמשפחה רצתה מאוד שאנחנו נסתתר, אבל חיכינו עד ללידת אחי ב-19 בינואר 1943 ושמו: יצחק מיכאל רוזנבאום. באותה תקופה, מתחת לחלון ביתנו היו הרדיפות ופשיטות הבתים של הנאצים.

בתמונה אמי אחי ואני

 

אחרי לידת אחי נפרדו דרכנו. אמי ואחי מצאו מקום מסתור במזרח הולנד ב-Neede. לאחר זמן קצר, הלשין הולנדי עליהם עבור שבע וחצי גילדן (מטבע הולנדי) לראש. הם נלקחו ביחד עם איסטוון באלינט, ארוסה של אחות אמי, למשטרה המקומית. אישה טובת לב נתנה סל קל לתינוק ואישה אחרת הציעה לשמור על התינוק אצלה, אבל השוטר אמר: "עצרנו שלושה ראשים ויש להעביר שלושה למחנה ווסטרבורק – Westerbork, אשר היה מחנה איסוף יהדות הולנד. בתוך מספר ימים נשלחו בטרנספורט למחנה השמדה סוביבור.

מזכרת הרכבת במוזיאון ווסטרבורק 

היודנראט באמסטרדם, דרש מאבי להישאר ולטפל בחולים יהודים כרוקח יחיד. בכל זאת הוא נעצר עקב שימוש באלכוהול, אשר היה אסור, והוא נשלח לווסטרבורק ושם הוא פגש את איסטוון. שניהם נספו בסוביבור. מסתבר בבדיקת טרנספורטים שסבתא מאייברכן, שנשלחה במונית ספיישל לווסטרבורק, נשלחה בעצם באותו טרנספורט עם אבי.

באותה התקופה, אני הוסתרתי באייברכן אצל משפחת הכמן הגרים באותו רחוב של משפחת אמי: ציון. אבא הכמן היה מזכיר הכפר ומטעם תפקידו, הוציא תעודת זהות מזויפת עבורי, אשר הצילה את חיי. אמא הכמן הייתה ממש אמא עבורי עד מותה. הרגו את אבא הכמן בתאריך D-day) 6.6.1944) עקב פעילותו במחתרת.

אמא הכמן 

תעודת זהות מזויפת של בטי 

 

אחרי המלחמה, עברתי לגור באותו רחוב אצל אח אמי אשר התחתן באותה התקופה. אשתו הייתה האמא השלישית שלי. נולדו להם שתי בנות וגדלתי איתן.

בחופשה בשנת 1947 עם דוד יול ודודה נורה והתינוקת שרה 

אחרי הבגרויות, למדתי באמסטרדם בבית ספר משק בית (אהבתי לימודי בישול) ואחר כך למדתי קורס מזכירות. עבדתי ארבע שנים כמזכירת שגריר ישראל בעיר האג. עוזי נרקיס – מפקד פיקוד המרכז של צה"ל במלחמת ששת הימים ומייסד המכללה לביטחון לאומי – הציע לי לעלות ארצה ועברתי קורס באולפן עקיבא. עבדתי בבתי מלון, הייתי מזכירתו של ישראל פולק בעל תשלובת פולגת לאחר מכן, הייתי בצוות הקמת חברת גדות פטרוכמיה, שם הכרתי את בעלי, עולה חדש מארצות הברית, התחתנו וילדתי שלושה בנים בארץ. לאחר הולדת בני השלישי, עברנו לארה"ב, שם נולדה בתי. אחרי זמן מה חזרנו ארצה ילדיי למדו בבית הספר ניל"י, זכרון יעקב, ועד כיתה י' למדו באורט.

כשחזרנו מארצות הברית עבדתי זמן מה בפקולטה הביו-רפואי בטכניון: ערכתי מאמרים וארגנתי קונגרסים. בתקופה האחרונה מצאתי וקיבלתי הרבה מסמכים ומידע על משפחתי, במיוחד מצדו של אבי. התחלתי לקרוא ולתרגם את רוב המסמכים לאנגלית כמו המסמכים להלן, וכמובן הבייביבוק.

עדות דוד יון על ההתרחשויות בזמן הלשנת אמי אחי ואסטון.

גלויה מאיסטון, ארוסו של דודתי, שנשלח מווסטרבורק. 

בעידן הנוכחי עם הקשר האלקטרוני המפותח, אני מקבלת הרבה פעמים אי מיילים מזרים אשר שואלים: "… אם אני נכדה של איזאק רוזנבאום (סבי)?" ואז מסרו מידע על משפחת אבי. מכל האינפורמציה בניתי מאמרים שפורסמו במספר עיתונים, הרצאות אשר מלווים בפוורפוינט. אני משתתפת בתערוכות שונות בארץ ובחו"ל למשל: אתר ביד ושם, תערוכה בלוח.

המצב כעת: הבכור, איל (לפי שם אבי) נשוי וגר בלונדון. הבן השני, מיכאל יעקב (לפי אחי) עובד וגר בבוסטון. הבן השלישי, אילן דוד גר עם משפחתו ושישה בנים בירוחם ובתי, חדווה יוהנה, גרה במרכז תל אביב.

ילדיי

 

נכדיי

אני משתתפת בתערוכות רבות (מוזיאון לוחמי גטאות, יד ושם, מוזיאון יהודי באמסטרדם, מוזיאון השואה בוושינגטון ארה"ב; מרצה בבתי ספר בארץ; מפרסמת מאמרים רבים). לזכרם של הורי, אחי והסבים שלי, הנחתי Stolpersteine (אבני זיכרון) בכתובותיהם האחרונים (משם נשלחו למחנות) באמסטרדם ובחרונינגן

מאמר זה כתוב בימי חנוכה ולהלן שלושה תמונות בחיי בעת חנוכה:

תמונה מבייבי בוק: חנוכה 1941. 

חנוכה במחנה ווסטרבורק: 1943. 

חנוכה אחרי המלחמה אייברכן 1945. 

הזוית האישית

נעה: הייתה לי חוויה מאוד מעניינת ומהנה עם בטי, סיפורה מעניין והעשיר אותי רבות. רכשתי ממנה את שיטת כתיבה שבוודאי אצטרך בעתיד. אני מאחלת לה שתמשיך לספר את הסיפורים שלה ולכתוב אותו. שנמשיך בפגישותינו גם מחוץ למסגרת הקשר הרב דורי.

בטי: חשוב לספר את סיפורי כדי שלא נשכח את השואה. מאחלת לנעה חיים מאושרים עם משפחתה ושהיא תשמע את כל חוויותיהם של הקרובים לה. היה ממש כיף לעבוד ביחד.