מאגר סיפורי מורשת

בגיל 16 המצב אצלנו בבוקרשט היה מאוד קשה, באותה תקופה הגרמנים נכנסו לפולניה ובבית הספר אמרו לנו לא להדאיג את ההורים למרות שהמלחמה בפתח. לאחר שנה, שנה וחצי, הגרמנים נכנסו גם לרומניה וקמה שם מפלגה נאצית. שלחו את אבי לעבודות כפייה ובגלל שלאמא לא הייתה עבודה, המצב הכלכלי היה קשה. לבסוף אמא מצאה עבודה שהייתה קשה מאוד וללא שכר רב. אמא אמרה שאחי הקטן צריך ללמוד וכולנו צריכים לעזור לו עם הלימודים. לכן, בלית ברירה, במקום ללמוד נשלחתי לעבוד כילדה לומדת מקצוע. עבדתי בבית מלאכה ביחד עם 20 עובדות נוספות. בתחילת העבודה נאלצתי לשרת אותן. בתקופה ההיא היה חורף קשה מאוד, כולם נעלו מגפיים מלוכלכות משלג, ואני הייתי צריכה לנקות את המגפיים של כולם. למרות שהמצב הכלכלי היה קשה, אני וחבריי השתדלנו לשמוח, את הכסף שקיבלתי מאמא על מנת לנסוע בחשמלית לעבודה, חסכתי וקניתי איתו עוגה בשבילה.

גרנו בשיכון לא יהודי והגויים שהכירו אותנו אהבו אותנו. באחד הפוגרומים שהתרחשו בעיר, חברה גרמניה של אימי שגרה איתנו בשכונה באה לקחת אותי ואת אחי כדי לשמור עלינו.

הזמן עבר והגיע האביב, השתלטות הגרמנים על רומניה גברה והרוסים זרקו פצצות לעברנו. מידי פעם היינו שומעים אזעקות ומתחבאים במרתפים. היהודים ברומניה סבלו מאוד ונשלחו לעבודות כפייה קשות. בתקופה זו היה לי חבר, הוא היה הבן של משפחת בעלת הבית בבית המלאכה בו עבדתי. יום אחד, הגרמנים התכוונו לשלוח קבוצה של יהודים למחנות, וחבר שלי ומשפחתו היו בניהם. עמדתי בתור שעות, בגשם זלעפות, על מנת להביא להם אוכל בזמן שהם חיכו. למזלנו, הם ניצלו לבסוף והגרמנים לא לקחו אותם. אני וחבר שלי נהגנו לטייל במרכז בוקרשט, הוא היה קונה לי מאכלים טעימים מהכסף הדל שהיה לו. לאחר שיצאנו זמן מה, גיליתי שהוא יצא עם החברה הכי טובה שלי במקביל. אחרי שהתרחקנו והתבגרנו, גיליתי שהוא נשלח מהצבא הקומוניסטי להונגריה. הם הבטיחו לו שיהיה קצין אך בעצם הציבו אותו בקו האש. הוא נפל במלחמה.

הקומוניזם תפס תאוצה ברומניה, הוקמו ועדי עובדי והממשלה התחלפה. השתתפתי בהפגנות לא חוקיות רבות בעד המשטר הקומוניסטי, והחיילים ירו עלינו על מנת שנפסיק. יום לאחר אחת ההפגנות הלכתי לעבודה, והבוס שלי היה מודאג לגבי ואמר לי שיכולתי להיהרג. הוא אמר לי משפט חכם מאוד שאני זוכרת עד היום: "יש הרבה כבשים ורק רועה אחד". כלומר, הרבה אנשים השתתפו במחאה, אבל היה רק מנהיג אחד. נלחמנו למען זכויות העובדים, הקומוניסטים האמינו בשוויון מלא.

הבוס שלי היה טוב ונחמד לעובדיו, דבר אשר לא היה נהוג בבוקרשט. יום אחד בעבודה, היה לכל העובדות מצב רוח טוב והתחלנו לשיר ולרקוד. אחת העובדות שמרה שהבוס לא מתקרב והתחלתי לרקוד ריקודי בטן ולהיסחף עם הקצב. לבסוף, בלי ששמנו לב נכנס הבוס, אני קפאתי לחלוטין ולא ידעתי איך הוא יגיב. מסתבר שהוא רק אהב אותי יותר. למה? בגלל שאני אוהבת מוזיקה, בגלל שאני אוהבת ריקודים – בגלל שאני אוהבת את החיים. יום אחד, הבוס שלי קנה לי כרטיס לאופרה. ולמרות שהרבה עובדות חלו ועבודתי הייתה נחוצה – הוא התעקש שאלך, מאז נהייתי אשת סודו. הוא היה קצין יהודי ומכובד בצבא רומניה. בהמשך העבירו אותי לחנות אחרת של משפחה זו במרכז בוקרשט, הלקוחות בחנות זו היו מכובדים. פעם אחת נכנסה לחנות נסיכת רומניה, היא אהבה את העבודה שעשיתי והציעה לי לעבוד אצלה בבית המלוכה. הארמון היה מרשים ומלא במשרתים. כל הרהיטים היו מכוסים בסדינים מכיוון שזו הייתה תקופת הקיץ ורוב המשפחה נסעה אל עבר ההרים. לאחר זמן מה התפטרתי מעבודתי שם ועזבתי את המקצוע.

כמה שנים לאחר סוף המלחמה אבי נפטר ממחלה, הייתי קרובה אליו מאוד. הייתי בת 18 והוא היה בן 46 – זו הייתה טרגדיה נוראית והייתי באבל חודשים רבים. הלכתי לגור אצל דודה שלי שאהבתי מאוד, מצבה הכלכלי היה טוב יחסית למצבנו, משום שלא היו לה ילדים. בין ראש השנה ליום כיפור היא לקחה אותי להכיר מישהו, עדיין הייתי באבל עמוק בעקבות מות אבי. כשהגענו, דודתי אמרה לי שעליי להתנהג כיאה לבחורה אלגנטית ולא לעשות שטויות כי נמצא שם בחור צעיר שאולי אמצא חן בעיניו. אני צעקתי והתרגזתי כי לא אהבתי שידוכים ועדיין הייתי באבל ואמרתי שלא אתחתן לעולם. נכנסנו למסיבה והתחלתי לדבר עם אותו הבחור. דיברתי בצורה מוגזמת על מנת לגרום לו לא לאהוב אותי, אבל הוא אהב אותי בכל זאת. דבר הוביל לדבר וכ-4 חודשים לאחר מכן התחתנו. הייתי רגילה לחיים בעיר הגדולה ולאחר שהתחתנו, עברנו לפרברים. לא אהבתי את החיים שם ואת העבודה החדשה. החיים ברומניה לא היו קלים – לאחר שהנאציזם הובס במלחמה הקומוניזם השתלט באופן סופי, חשבנו שהקומוניסטים יטיבו עם היהודים וטעינו. החלטנו לעלות לארץ ישראל בשנת 1947. רק לאחר כ-15 שנה המסמכים לעלייה אושרו. דודה שלי כתבה לי מכתב מארץ ישראל ובו היה כתוב שהחיים בארץ קשים והעוני גדול. היא סיפרה שאגור באוהל ועם תנאי חיים קשים הרבה יותר מרומניה. המכתב הבהיל אותי מאוד.

בשנת 1951 נולד לי ולבעלי בן. הוא למד בבית ספר בו היו כ-800 תלמידים, הוא היה היהודי היחיד מבניהם. המנהל והמורים בבית הספר, לא היו סימפתיים ליהודים אך למרות זאת, מנהל בית הספר העריך אותי מכיוון שזה היה בית ספר עני מאוד ועזרתי במה שיכולתי. תרמתי כספים ואפילו הכנתי, ביחד עם האמהות האחרות, שטיחים ותמונות לבית הספר. לבסוף, כשעמדנו לעלות ארצה הגויים רצו שנישאר.

עליתי לארץ ישראל עם בעלי ובננו בשנת 1961. גרנו בצריף קטן ולאחר מכן עברנו לצריף גדול יותר. הייתי כל כך שמחה שגרנו בצריף ולא באוהל כמו שדודתי אמרה. לא ידעתי עברית כלל. העבודה הראשונה שלי בארץ הייתה בבית אריזת תפוזים, עבדתי במשמרות יום ולילה. עבדתי שם רק כשבועיים ולאחר מכן עבדתי במטבח בקפלן. העובדות הוותיקות ניצלו אותי בעקבות חוסר הידע שלי בעברית ושוב נאלצתי לעשות את המשימות הכי קשות. יום אחד בזמן שניקיתי את המטבח נכנס אחד הרופאים ואמר "גברת שטרן מה שלומך?" זיהיתי אותו, הוא היה שכן שלנו ברומניה. היינו מלווים לו כספים כאשר נזקק לכך. הרגשתי מושפלת בשל עבודתי, ונשארתי בבית במשך חודש ימים. החלטתי לחפש עבודה חדשה, במשך חודש הייתי הולכת כל יום ללשכת העבודה. מידי פעם היו נותנים לי עבודות לשלושה ימים עד שבוע. לבסוף עבדתי כמנקה בבית קפה שם ניצלו אותי וגרמו לי לעבוד מספר שעות רב תמורת שכר זעום. יום אחד בעלי בא לקחת אותי מהעבודה, וכשהבין במה אני עובדת ואיך מתייחסים אליי, אמר לי שאני צריכה לעבוד בעבודה מכובדת שם יתייחסו לי. המשכתי לעבור בין עבודות עד שהגעתי למכון ויצמן – גם שם עבדתי בתור מנקה אך העריכו את עבודתי. עם הזמן קודמתי לתפקיד עוזרת מעבדה. בני גדל, מלאו לו 18 והוא התגייס לצבא. הוא נפטר בעת שירותו הצבאי.

כיום אני גרה בדיור מוגן לב אבות שברחובות, משתתפת בחוג אומנות, יצירה ופיסול ומשחקת ברידג'.