מאגר סיפורי מורשת

לאה סלילת, ילידת שנת 1934, עלתה מסוריה לישראל בשנת 1950. העלייה ארצה עבורה הייתה מלאת קשיים ואתגרים, אך הרצון העז להגיע לארץ ישראל ולנשק את אדמתה היה יקר מפז.

"הילדות שלי הייתה מאוד קשה, טפלתי באחים שלי, אמא שלי נפטרה והיה קשה מאוד, ובשביל זה אני כאן לספר הכל.

בשנת 1950 עלינו ארצה מסוריה, נסענו עם קבוצה שלקחה אותנו במוניות ובאמצע הדרך הגיעה המשטרה ורצו להרוג אותנו. לקחו אותנו לבית סוהר כי עלינו לארץ ואנשים הלשינו עלינו מכיוון שלא באנו אתם. בבית הסוהר שמו נשים לבד וגברים לבד, הם לקחו את המשפחה שלי יחד איתי, אמא שלי הייתה עם תינוק, אמרתי להם שאני בת 15 למרות שהייתי בת 16 אז הם שחררו אותי ואת כל האחים שלי.

לאורך כל התקופה הקשה שהם שהו בבית הסוהר, בישלתי להם אוכל והבאתי אותו לשם כי בבית הסוהר האוכל לא היה כשר. לאבא שלי נשארו חודשיים בבית הסוהר ולאמא שלי היה חודש וחצי, לקחו לנו את הבגדים והכסף, לא נשאר לנו כלום (לקחו אותנו כדי שלא נלך למעברה). גרנו בחדר אחד, היינו עשר נפשות, לאבא שלי לא הייתה עבודה ואימי עברה ניתוח שלא צלח ונפטרה. אני טיפלתי באחים שלי, לא היה לנו כסף ובזמן הזה היה מחסור באוכל ובכסף ולכן מכרתי דברים כדי להרוויח כסף.

כשהשתחררנו מהכלא, הפלגנו בשתי אניות עם המון מהגרים נוספים, כשאנחנו דחוסים, רעבים ועייפים. הגענו לחיפה בשנת 1950, כאשר כל רצוננו היה להגיע לארץ מכיוון שיהודים צריכים להיות בביתם ולא בארצות אחרות. שטנו בסירות לראש הנקרה, בדרך סירה אחת טבעה, אולם הסירה שבה שטנו אני ומשפחתי למזלי ניצלה. בסירה המים התיזו עלינו והיה מחסור חמור במים ובמזון. כאשר הגענו לארץ שמחנו מאוד ונישקנו את האדמה מרוב אושר. למרות כל התלאות שעברנו, תמיד היה בלבנו הרצון העז להגיע לארץ ישראל ולנשק את אדמתה.

לאה ביום חתונתה

משם לקחו אותנו למרכז עולים ושם נתנו לנו שמיכה ומיטה. היה לנו קשה מאוד להסתדר בארץ כי לא היו משרות עבודה פנויות, לא היה אוכל, אך בכל זאת, תנאים אלו היו טובים יותר מאשר בסוריה. באותה תקופה היה בחור שרצה להתחתן איתי, אולם לא רציתי לעזוב את האחים שלי, אז  שני אחים העברתי לגור בלוחמי הגטאות ועוד אחד בכפר, את השלישי העברתי למוסד "אהבה" ואת אחי הקטן השארתי לגור עם אבי.

את בעלי בנימין הכרתי בחתונה, הוא הזמין אותי לרקוד, אחרי שנה הציע לי נישואים .התחתנו באולם "נוגה" בשנת 1953 החתונה הייתה קצת עצובה כי אחי הקטן החזיק לי את השמלה ואמר לי לא לעזוב אותו. אחרי שהתחתנתי כל יום הלכתי לבקר את האחים שלי. אחרי 9 חודשים נולד ילדי הראשון צובי, הוא היה מותק של ילד, אחרי חודשיים הייתי עוד פעם בהריון ולילד קראו ניסים. אחרי שנתיים וחודש נולד יהורם וכעבור חמש שנים נולד גדי.

בעלי היה מתאבק "במכבי ציון", הייתה לנו חנות ירקות ברחוב נורדאו 18. היא הייתה יפה מאוד ורחבה, מלאה בסחורה, היא הייתה החנות הכי טובה בכל חיפה! כיבדנו את כל הלקוחות ולמי שלא היה כסף לשלם נתנו בחינם, הכבוד בינינו היה הדדי.

בחיים לא התווכחתי או רבתי עם בעלי, הוא נתן לי תמיד כבוד ואני החזרתי לו באותו מטבע. החיים יחד היו מלאים בחיוכים, הוא היה בחור טוב וגדלנו את הילדים שלנו באהבה רבה, הקשר בינינו היה מצוין, כל יום היה טוב יותר מהשני. בעלי נפטר. אהבתי אותו מאוד, כל יום אתו היה כמו מתנה, ואז זה נגמר. עכשיו אני אוהבת את הילדים ואת הנכדים והנינים, אני אוהבת את כולם. אני מאחלת לזוגות של היום שתהיה להם אהבה ומזל כמו שהיה לי ולבעלי".

לאה כיום, 2019

לאה מתגוררת כיום בשכונת רוממה והיא אישה מדהימה, טובת לב, מקסימה ובעלת השראה רבה. המצב הביטחוני מדאיג אותה, אך היא מאמינה בעזרת השם שיהיה בסדר.

הזוית האישית

טופז: החיבור בינינו היה נהדר מההתחלה אני מאחלת ללאה בריאות ואהבה.

לאה סלילת, מבית האבות הספרדי חיפה, השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם התלמידה טופז לוי מכיתה ז'3 מנהיגות, בית הספר עירוני ג' חיפה. ניתן לשמוע מעט מדבריה של לאה בסרטון הבא.