מאגר סיפורי מורשת

שם הורי פני יואל גולדברג שעלו לישראל אז פלשתינה בשנת 1939, על סף תחילת מלחמת העולם השנייה.

הורי הגיעו לחיפה באנייה והתמקמו בדירה קטנטונת בעיר. אני נולדתי לאחר שלוש שנים .הורי מצאו מקורות פרנסה מכל הבא ליד. אבי היה מורה למוסיקה בגרמניה ועד שהשיג עבודה כמורה עבד כנגן בבר של הבריטים בחיפה. אבי שנא את העבודה הזאת!! וסבל מאוד מהאווירה בבר. כאשר החל לעבוד כמורה מצב רוחו השתפר.

הורי 

משפחתו של אבי

הורי אמי והורי אבי ואחת מבין שתי אחיותיו – נספו כולם בשואה. שתי אחיותיה של אמי הצליחו להגיע לישראל – כאמור אז – פלשתינה. בבית לא דובר על תקופת השואה ואנחנו, לצערנו, לא שאלנו שאלות גם בבגרותנו.

משפחת אבי

גדלתי משך ארבע שנים כבת יחידה עד שנולדה אחותי תמי. היא נולדה כשהתאפשר להוריו לעבור לדירה גדולה יותר כי עד אז  כלומר עד  גיל ארבע + ישנתי במטבח כי לא היה מקום אחר.

המיקום של הדירה החדשה היה "בקצה העולם" כי שם הדירות בדמי מפתח היו יותר זולות. לנו כילדים המיקום היה מעולה כי הוא היה בין סלעים ושדות פרחים ומרחבי טבע מקסימים. הדבר מזכיר קצת את האזורים בהם אורין רוכבת על אופניה במרחבי הוד השרון הלא בנויים. אנחנו דור ללא סבא וסבתא ולצערנו לא היכרנו את כל הטוב והנעים בקשר בין נכד לסבא וסבתא. לא היינו מסכנים כי לא הכרנו משהו אחר אבל אנחנו מאושרים ביותר שאנחנו יכולים להעניק לנכדים שלנו את כל אהבתנו.

כשהיינו בני 12-13 היו בישראל מעברות-כלומר שיכונים של צריפים עלובים שבהם שוכנו עולים חדשים מארצות שונות ואנחנו ילדי תנועות הנוער היינו מגיעים פעם בשבוע למשפחה או לאדם בודד במעברה מנסים לדבר איתם בעברית לאט לאט כדי שיבינו, לספר להם ב"עברית קלה" מה קורה בארץ, וכשמעט גדלנו גם לימדנו אותם עברית שוב לאט לאט ובהמון סבלנות.

חיי החברתיים

החיים החברתיים שלי ושל חבריי החל מגיל 10 התרכזו במסגרת תנועת הנוער-פעולות באמצע השבוע, ערבי שישי, טיולים וימי עבודה בקיבוצים בחופשים. פעילות זו מלאה את חיינו בכל המובנים.

ללימודים הקדשנו את הזמן הנדרש. אהבת הארץ שאותה היכרנו דרך הרגלים בטיולים המרובים שערכנו במסגרת תנועת הנוער ה"צופים". אהבה זו באה לידי ביטוי, גם בחיי הבוגרים כאשר את מיטב שנות עבודתי היו בחברה להגנת הטבע בשמירה על הטבע.

בגרותי

השרות הצבאי שלי היה בחיל האויר ולמרות שארצנו היתה אז קטנה מהיום (לפני שנת 1967) השרות היה משמעותי ביותר ורב עניין.

לאחר השרות הצבאי שהיתי, למדתי וביליתי שנתיים באירופה – אז לא נסעו למזרח הרחוק או דרום אמריקה ובעצם בשנים האלה הצעירים כמעט לא נסעו לחו"ל לאחר הצבא. שנתיים אלה היו בי"ס מעולה גם לחיים – כבחורה צעירה  שצריכה להסתדר לבד בחו"ל בלי קשר טלפוני לארץ- כמובן שלא היו אז טלפונים סלולריים ובקושי היה קשר טלפוני קווי.

עם שובי לארץ התחלתי לעבוד במכון היצוא שעודד יצוא מישראל לארצות העולם ולאחר מכן עבדתי שנים רבות בחברה להגנת הטבע – כאשר שמירת הטבע בישראל היא גולת הכותרת של עבודתי.

מתקופת השירות הצבאי

משפחתי

ילדינו: רועי (אביה של אורין) ומיכל גדלו וחונכו בהוד השרון. כשהיו קטנים לא עבדתי מחוץ לבית, ובזמני הפנוי (כאשר הילדים היו בגנים ובכיתות הנמוכות) – התנדבתי לעזור למשפחות נזקקות בהוד השרון בהקשבה ובמתן עזרה כללית. לאחר מלחמת יום כיפור בשנת 1973 התנדבתי  גם לעזור למשפחות שכולות – שוב בהקשבה מרובה ובעזרה בעיקר בנושאים אדמיניסטרטיביים מול משרדי הממשלה ומוסדותיה.

כאשר רועי היה בן שש ואחותו מיכל בת תשע – נסענו לשליחות לניגריה למשך שלוש שנים. ניגריה הייתה אז מדינת העולם השלישי. לנו המבוגרים היתה חוויה שלא היתה נעימה לאורך כל הדרך אולם לילדים התקופה היתה מצוינת, הם למדו בבית ספר אמריקאי עם ילדים מכל קצווי עולם, טיילנו רבות במדינות העולם ובסה"כ זו היתה תקופה מעשירה ביותר לילדים ולחיי המשפחה.

לאחר שנים רבות של עבודה – יצאתי לגמלאות כאשר הזמן הפנוי מנוצל באהבה גדולה לילדי ולילדיהם – כלומר נכדינו, לטיולים רבים רבים בארצנו היפיפייה, להאזנה למוזיקה ולדברים נוספים רבים.

בעלי – יעקב

הורי בעלי עלו לארץ בשנות ה- 20 מתוך ציונות ורצון לחיות בישראל שנקראה אז פלשתינה. החיים היו בצמצום רב, שתי משפחות או יותר בדירת שני חדרים עם מטבח ושרותים משותפים ולמזלם – השרותים היו בבית ולא בחצר.

הכרתי את יעקב במקום עבודתנו המשותף. הוא בוגר תנועת הנוער, מחנות העולים, המחנכת להגשמה בחיי ההתיישבות בקיבוצים. הוא אכן היה חבר בקיבוץ משגב עם בגליל העליון. את שרותו הצבאי עשה בצנחנים כאשר כבר במסגרת המילואים השתתף במבצע סיני ב – 1956, במלחמת ששת הימים בשנת 1967 הוא השתתף בקרבות לשחרור ירושלים. במלחמת יום כיפור בשנת 1973 (בחציית תעלת סואץ) בין המלחמות לקח גם חלק בפעולות צבאיות נוספות.

החיים האזרחיים הובילו אותו לעבוד בעולם הפרסום בו עבד שנים רבות. תוך כדי עבודתו וביתר שאת לכשיצא לגמלאות חזר לפעילות במסגרת הצנחנים אולם הפעם לא בצורת לחימה אלא בהתנדבות בנושא טיפול בילדי חבריו שנפלו במלחמות ישראל (החל ממלחמת ששת הימים  – 1967) וכמו כן בהנחלת מורשת הצנחנים לדורותיהם תוך פעילות בגבעת התחמושת – אתר הנצחה בירושלים.

כיום- בגילו המבוגר – ממשיך בעלי , בין השאר, באהבתו הגדולה למוזיקה ומשמיע אותה גם לחברינו במפגשים חודשיים.

כולנו מקווים לימים רבים נוספים של הנאה עם ילדינו ונכדינו.

סיפורו של חפץ – החנוכיה

אבי יואל אסף חנוכיות ממתכת בעיצובים שונים ונהג לתלות אותן על הקיר בבית. היו לו מעל 12 חנוכיות שנבחרו בקפידה ולאחר מותו מחציתן הגיעו אליי והמחצית השנייה לאחותי. לחנוכיות חשיבות גדולה בעייני משום שמסמלות את המסורת היהודית  "החילונית", כי אנחנו משפחה חילונית.

החנוכיה

חפץ נוסף שמרגש לא פחות הוא טבעת נישואים של סבי וסבתי מצד אבי שהתחתנו בשנת 1900, כלומר לפני 120 שנה. לכל אחד מהם הייתה טבעת והם העבירו אותן לאבי שנתן אותן לאמי שנתנה אחת מהן לי ואחת מהן לאחותי. הטבעות האלה מאוד יקרות לנו מבחינה רגשית משום שמסמלות את הקשר הבין דורי בתוך משפחתנו למשך כ-4 דורות.

טבעת

מסע בין עשורים – תמונות מספרות

תמונת שיחזור

במשפחתנו הייתה  מסורת – התינוק יושב על בירכי אמו או אביו שמדקלמים לו "ביגיביגבום" ואז המצח של התינוק ניפגש עם המצח של ההורה. כל פעם התינוק מחדש היה מתרגש וצוחק למרות שידע מה הולך לקרות. כך עשתה לי אמי כך עשינו לילדינו (כאן בתמונה זו, יעקב אביו של רועי עם רועי אביה של אורין וברקע אמי) וכך בתמונה המשוחזרת בה סבא יעקב יחד עם אורין ואני ברקע.

התמונה המקורית

התמונה המשוחזרת

הזוית האישית

סבתא עדנה: המפגש הרב דורי מילא את משימתו במלוא מובן המילה – העלה זכרונות בדור המבוגר, מצא דרך להעביר לדור הצעיר וחיזק את הקשר הקיים בכל מקרה.

אורין: המפגשים היו לי מאוד כיפים ולשמוע את הסיפור של סבתא ריגש אותי מאוד, ולחקור את העבר שלה יותר ויותר היה החלק הכי כפיי.