מאגר סיפורי מורשת

הורי ניצולי שואה. כאשר האמריקאים פלשו לגרמניה קיבצו את הניצולים במחנה עבודה. אבי ראה את אמי דרך החלון והיא הייתה עם אחותה וחברה. אבי הצביע לכיוונה ואמר " שזאת תהיה אשתי וכך היה".   הניצולים עלו על אוניות בדרך לארץ והרב חובל חיתן את הורי. 

 

בשנת 1946 הורי עלו ארצה כשהורי ההגיעו לארץ האנגלים לא נתנו להם לרדת מהאוניה וזרקו אותם לקפריסין. הם שהו שם שנה שם חייו באוהל ורק בשנת 1947­ עלו ארצה. חודשיים לאחר מכן אני נולדתי.  אני גרתי בשכונת "התקווה". הורי סיפרו לי שהיה מלחמה והפצצו את השכונה והחלונות התנפצו  והרסיסים נפלו על המיתה שלי. בגיל שנה עברנו ליפו בבית ערבי ( חדר אחד ומטבח). בבית באותו זמן לא היה מקרר והיה איש עם פעמון שהיה אובר ומוכר קרח במישקל גם נפט היו מוכרים באותה דרך. הבית היה נמוך מהכביש וכל חורף מי הגשמים היו נכנסים לביתי. כל השכנים קיבלו שקים מלאים בחול השקים שימשו לספיגת מי הגשמים. כזרנו מבית ספר הכבישים היו מוצפים  במיי גשמים ולא יכולנו לחזור הביתה. אבא שלי היה צריך לקחת את האופניים ולהעביר אותנו בכביש.  היה לנו שרותים משותפים עם השכנים וכל אחד היה ניכנס בתורו. ליד הבית היה לונפארק  היה חור גדול והילדים היו מתפלחים ללא תשלום ככה נהננו מכל המיתקנים.

 

למדתי בבית ספר "הנגב" עד גיל 10 ביפו. היה שם ילד אחד שישב מאחורי בכיתה והיה לי סער ארוך כלוע בצמה ואותו ילד בה וגזר לי צמה אחת. בגיל 9 פרצה מלחמת "קדש" ואבי היה במילואים ביזמן המלחמה. ולא ראיתי אותו כמה חודשים. הורי רצו לשתול צמח בגינה ומצו רימון מלחמה והקדח שכנראה שהאנגלים החביאו.

 

ביפו ההינו בשכונה כ-15 ילדים אחר הצוהורים שיחקנו משחקי חברה שאת כל המשחקים אנחנו יצרנו לבד למשל: משחקי קלפים יצרנו מחפיסת סיגריות ההינו מפרכים את הקופסאות ומכל קופסה היו לנו שני קלפים. לאחר שהיה לנו כמות גדולה אם שימשו למשחק מלחמה.  ההינו משחקים בחבל, כלס, מחנים, תופסת, חמש אבנים שההינו יוצרים לבד בעזרת פטיש ומרצפת יותר שווה היה משיש וגם משחקי כדור. כל הילדים היו יושבים ויוצרים את זה ביחד.

 

השכנים הצמודים שלנו היו משפחת "משיח". להם היו שלושה בנים כל יום שישי "תנתי בוצה" כך קראו לאם הבית "תנתי" פירושו דודה בבולגרית. היא היתה מחינה בורקסים במגשים גדולים ושולחת אותי למאפיה כי אז באותם הימים לא היו תנורים בבית וכל האנשים היו שולחים את המאפים למאפיה. ואחר כך היא הלכה לקחת את המאפים ומזמינה אותנו לאכול אצלה. אני למדתי חלילית ובכול חג היו לוקחים אותנו לבית חולים לנגן לילדים החולים. 

      

בגיל שנה עברנו ליפו בבית ערבי ( חדר אחד ומטבח). בבית באותו זמן לא היה מקרר והיה איש עם פעמון שהיה אובר ומוכר קרח במישקל גם נפט היו מוכרים באותה דרך. הבית היה נמוך מהכביש וכל חורף מי הגשמים היו נכנסים לביתי. כל השכנים קיבלו שקים מלאים בחול השקים שימשו לספיגת מי הגשמים. כשחזרנו מבית ספר הכבישים היו מוצפים במיי גשמים ולא יכולנו לחזור הביתה. אבא שלי היה צריך לקחת את האופניים ולהעביר אותנו בכביש. היה לנו שרותים משותפים עם השכנים וכל אחד היה ניכנס בתורו. ליד הבית היה לונפארק  היה חור גדול והילדים היו מתפלחים ללא תשלום ככה נהננו מכל המיתקנים.

 

למדתי בבית ספר "הנגב" עד גיל 10 ביפו. בגיל 10 אבי נסע לקבל עבודה בתור טבח בבית חולים סורוקה בבאר שבע, באותו זמן רק בנו אותו וכשהגענו לשם הוא לא היה מוכן. אבא שלי אמר שאם אנחנו כבר בבאר שבע אז אולי נרד לאילת ושם  קיבל עבודה בבית מלון באילת "המלך שלמה". אני אחיותיי ואימי טסנו לאילת במטוס ענק בשם "דקוטה" – כאשר דלת המטוס נפתחה הרגשנו משב רוח על פנינו.בשנים אלו לא היו מלונות באילת על שפת הים.הייתי ילדה מאוד שובבה, הייתה לי חברה בשם חווה ולא פעם היו המורות מוציאות אונו מהכיתה כי הפרענו.

 

ממש קרוב לבית הספר היה לנו בית קולנוע – היחידי באילת בשם" פיליפ מורי". חווה ואני נגשנו לקופת הכרטיסים ותמיד מצאו כסף והלכנו לקנות ממתקים, היינו ילדות שמנמנות.הבנים כינו אותי- "פנימית".אחותי אילה נולדה 12 שנים ותשע חודשים אחריי.בתקופה זו באילת נטעו עץ על שם כל ילד שנולד במקום בשם גן אילת.

 

לימים הוקם קיבוץ "אילות" את שרידיו יתן לראות עד היום אם מבקרים בקניון "מול הים"- יוצאים מהשער הדרומי ורואים גזעי עצים עבים. קיבוץ "אילות" קנה דירה מעל הבית שלנו, ממול היה בית ילדים ומתחת משפחה. כך יצא שהכרנו את הקיבוצניקים וזה גרם לי ולאחותי לרצות לחיות בקיבוץ. הפנו אותנו לתל אביב לרחוב סוטין 10 שם ישבו "בית הקיבוצים" נרשמנו שם. את אחותי אילנה הפנו לקיבוץ חצור ליד אשדוד ואני הגעתי לקיבוץ חולדה בגליל העליון.

 

חייתי בקיבוץ שנה, בבוקר מוקדם עבדתי בקטיף תפוחי עץ, למדתי בבית הספר של הקיבוץ.כאשר הגיע שעתי להתגייס – הגעתי ללשכת הגיוס בטבריה, בשלב מסוים החלטתי לחזור לאילת ובצבא גילו רק לאחר שנה שאני לא מגויסת, היות והייתי בת 19 והיות והיו עודף בנות בילידי 47 נתנה לי האפשרות לבחור האם להתגייס. בחרתי שלא אבל מילואים עשיתי. באילת התחלתי לעבוד במכרות הנחושת "תמנע" -עבדו שם 1100 איש. עבדתי כפקידה במחלקת המחסן והיתה לי משכורת גבוהה מאוד.

 

כל בוקר הייתי קמה בשעה 5:00 בבוקר כדי להגיע לתחנה. לעיתים  עבדתי עד15:00, אך רוב הזמן סיימתי את עבודתי בשעה 19:00 בערב. לפעמים עבדתי גם עד שעה 23:00 בלילה.לאחר שעבדתי שנתיים ושבועיים עזבתי את העבודה.

 

טסתי לאוסטרליה. באוסטרליה חיו אח ואחות של אימי, אחותי אילנה עברה גם היא לאוסטרליה. בגיל 20 התחתנה עם "הרי" ועד היום נמצאת שם. אני חזרתי לארץ לאחר 14 חודשים והתחלתי לעבוד בבנק דיסקונט – עבדתי שם שלוש וחצי שנים הכרתי את אריה והתחתנו.   

 

קיבוץ אילות: "אֵילוֹת הוא קיבוץ בערבה השוכן כ-3 ק"מ מצפון לאילת ומשתייך למועצה אזורית חבל אילות. הקיבוץ נקרא על שם העיר המקראית‏ "אילות" שמיקומה המשוער היה באזור זה או ביישוב עציון גבר". ויקיפדיה.

 

מטוס דקוטה: "דאגלס dc-3, הידוע בישראל בכינויו דקוטה, הוא מטוס תובלה דו-מנועי מתוצרת חברת דאגלס האמריקנית. טס לראשונה בשנת 1935, ונחשב לאחד המטוסים המוצלחים ביותר בהיסטוריה". ויקיפדיה

תשע"ו