מאגר סיפורי מורשת

הורי נולדו בלטביה. אימא ריבה לבית משפחת פופלנסקי נולדה בשנת 1918. הם היו ארבע ילדות, שני אחים ושתי אחיות. משפחה יהודית מבוססת. סבא שלי היה שותף בבית חרושת לנעליים ורשת חנויות בעיר ריגה. לטביה הייתה מדינה עצמאית מ – 1918 עד 1940. זו תקופת הזוהר של המדינה וגם לקהילה יהודית שחיים במדינה בתקופה זו. אבא שלי נולד בשנת 1910 בדבינסק (היום דאוגבפילס) עיר בלטביה הקרובה לגבול אם רוסיה. הם היו שני אחים. אבא שלי שלמה ואח צעיר זכריה. גם המשפחה של אבא שלי הייתה משפחה מבוססת. לסבא שלי היה סוכנות של מכונות תפירה ZINGER  (חברה ידוע עד היום הזה). אבא שלי ביקר בפלשתינה בשנות השלושים במסגר קבוצת צעירים. לא ידוע לי מה הייתה סיבת הביקור אולי רצו שאנשים צעירים יישארו בפלשתינה כחלוצים אבל אבא שלי חזר ללטביה. כן היו חיים טובים ליהודים במזרח אירופה לפני מלחמת העולם השנייה. אך מלחמה טרפה את הכול. אסון גדול פקד את העולם ובעיקר את העם שלנו.

גורל הסבים שלי מצד אימא לא ידוע לי. דוד שלי מספר שהם נפטרו לפני שהגרמנים נכנסו ללטביה אבל איפה הם קבורים לא ברור. כך שאני ממש לא יודע מה עלה בגורלם. אימא שלי בתקופת המלחמה הייתה באוזבקיסטן. איך היא הגיע לשם גם לא ברור לי. אבל היא עבדה בטשקנט ובזכות זה ניצלה. לאחר המלחמה חזרה לריגה.

לגבי סבא וסבתא שלי מצד אבא סיפרו לי סיפור מאוד עצוב. אני לא בטוח אם זה נכון אבל אספר לכם. שהגרמנים היו בפאתי העיר כול המשפחה כבר ישבה ברכבת לכיוון רוסיה. ברגע אחרון סבא שלי ניזכר ששכח משהו בבית (לא ברור מה, אני חושב שאולי איזה דבר ערך או כסף). הוא ירד מהרכבת וסבתא גם הלכה אתו. אבא שלי ואחיו נשארו ברכבת. הרכבת נסעה, סבא וסבתא לא הספיקו לחזור לרכבת ונשארו בעיר כשהגרמנים נכנסו. הם נספו בשואה כמו רבים אחרים מבני עמנו.

אבא שלי הגיע לרוסיה והצטרף לצבא האדום. לחם בנאצים בפאתי מוסקבה. הוא נפצע מרסיס והמשיך לשרת בצבא האדום עד סיום המלחמה. אחרי המלחמה חזר ללטביה והתמקם בריגה ושם הוא הכיר את אימא שלי. הם התחתנו בשנת 1946. אחי הגדול שמואל (זיכרונו לברכה) נולד ב 1948 ואני בדיוק חמש שנים אחריו (כן יש לנו היום הולדת בהפרש של יומיים בלבד).

אימא שלי חלתה בגיל מאוד צעיר ונפטרה שהייתה רק בת 45, ואני הייתי רק בן 10. נשארו עם אבא שעבד קשה ודאג לנו לכול. הוא היה ממש בן אדם טוב לב. הוא לא התחתן פעם שניה למרות שהיו הרבה הצעות. כנראה לא מצא אישה שיכולה להחליף את אימא. אימא כבר לא הייתה אבל אהבה נשארה.

כדי להשלים את הרקע לסיפור שלי צריך להזכיר גם עוד זוג אנשים שהם חלק מאוד חשוב ואהוב בחיים שלי. דוד מישה ודודה אניה שהם היו חברים טובים של ההורים שלי. במקור הם מפולין והם ברחו מהנאצים לרוסיה ובזמן המלחמה היו בסיביר. אחרי המלחמה הגיעו לריגה. לא היה לכם איפה לגור ואימא שלי נתנה להם חדר. לאחר זמן אנחנו והם עברנו לדירה משותפת (כך היה מקובל בזמנים אלו בברית המועצות, בדירה אחד גרו כמה משפחות). לנו היו שתי חדרים ולהם חדר וחצי. למישה ואניה לא היו ילדים ואני ואח שלי היינו כמו הילדים שלהם. הם ממש גידלו אותנו. היינו מאוד קרובים.

אחי התחתן בגיל מאוד צעיר ועלה לארץ עם המשפחה של אשתו בשנת 1969. אני נשארתי עם אבא  בריגה, כמובן גם עם דוד מישה ודודה אניה שהמשיכו לדאוג לי וגם לאבא שלי. אבא עבד יום שלם, ולכן אחרי בית ספר תמיד הלכתי לדודה אניה לאכול צהרים רק אחרי זה הלכתי הביתה, גם לא תמיד הביתה, חברים היו חלק משמעותי בחיי אז וגם היום.

לאחר שאח שלי עלה לארץ הוא מאוד רצה שגם אני ואבא נעלה לישראל, והוא שלח לנו הזמנות. הגשנו בקשות אבל קיבלו סירוב. בתקופה זו היה מאוד קשה לקבל אשרת עליה. בתחילת 1970 אבא שלי פתאום לא הרגיש טוב (פציעות ותקופת המלחמה השפיעו מאוד על מצב בריאותו) ואושפז בבית חולים. אני ביקרתי אותו כול יום אבל למעשה לא היה מישהו שממש דאג לו. הוא דיבר עם הרופאים ודאג שאקבל טיפול מיטבי. כן בימים ההם ועוד בברית המועצות היה הכול אחרת.

אבא לא חזר מבית חולים הוא נפטר בחודש פברואר 1970 ואני הייתי רק בן 16. נשארתי לבד. היו דודים ודודות וגם דוד מישה ודודה אניה אבל זה לא היה מספיק. זוכר שהמילים הראשונות שאמרתי אחרי שהודיעו לי על מות אבי: "אני רוצה את מוליה אח שלי" שהיה כול כך רחוק וכל כך חסר. לאחר כמה חודשים אחי שלח לי עוד הזמנה לאיחוד משפחה. זו לא הייתה בקשה סטנדרטית. הזמנה מיוחדת לילד שנשאר לבד ללא משפחה. אחי ישב עם פקידי הסוכנות בארץ כדי לנסח מכתב הזמנה בתקווה שפקידים בריגה יגלו רגישות ויענו לבקשה. הוא לא טעה, זה עבד. קיבלתי אשרת יציאה ובסוף 1970 עליתי לישראל.

התחלתי חיים חדשים. מאוד רציתי להתאקלם כמה שיותר מהר ולהרגיש ישראלי ובעיקר רציתי שהחברה תתייחס אלי כישראלי ולא כמו עולה חדש. להזכיר לכם כי יחס של החברה בישראל לעולים חדשים בתקופה זו לא היה אוהד במיוחד. אני חושב שדי הצלחתי להשתלב. עברתי מסלול די רגיל לרוב הנוער של עולים חדשים באותה תקופה. אולפן ללימודי שפה בקיבוץ, פנימייה של לימודים טכנולוגים (במקרה של אלקטרוניקה), קורס קדם צבאי, שרות סדיר של שלוש שנים, שנת קבע, שחרור עבודה, חתונה, משפחה ישראלית לכול דבר. יחד עם זאת, חברים נשארו אותם חברים עוד מתקופת הילדות ואנחנו יחד כבר יותר מחמישים שנה. זה קשר מיוחד שהילדים שלנו מאוד מעריכים.

לאחר התפרקות של ברית המועצות הכול השתנה. גם יחס שלי למולדת שהתרחקתי ממנה מנטלית בשנים שכבר נהייתי ישראלי לכול דבר. רציתי לבקר, לא יודע אם הרצון לחזור לשורשים אבל מאוד רציתי לראות את הדוד מישה שעדיין היה בחיים (אשתו דודה אניה נפטרה) והוא היה נשוי לאישה אחרת וכמובן דבר חשוב ביותר מבחינתי, היה  לבקר בבית קברות היהודי של ריגה איפה שקבורים ההורים שלי.

בשנת 1993 הזדמן ביקור ראשון בריגה. במסגרת העבודה נסעתי לתערוכה ברוסיה ואחרי זה ברכבת לריגה. רכבת נכנסה לריגה מוקדם בבוקר ביום חורף מושלג. אני כבר לא הייתי רגיל למזג אוויר כזה קר. התכוננתי בארץ ולמזלי הלבוש שלי התאים למזג האוויר המושלג.

"נסענו לבית הקברות לטפל במצבות ולשמור על הקברים של ההורים"

דוד מישה פגש אותי ברציף. 23 שנה לא ראיתי אותו. הוא היה כבר בשנות השמונים אבל נראה ממש טוב וחזק. הייתה פגישה מאוד מרגשת. כמובן הרבה דמעות והתרגשות. נסענו לדירה שלו ששם פגשתי את אשתו יוליה. אישה מיוחדת חמה עם לב ענק. כמובן שיוליה הכירה את הסיפור שלנו והקשר שלי לדוד שלי. היא קיבלה אותי כמו ילד שלה לכל דבר.

ביום למחרת כמובן נסענו עם דוד מישה לבית הקברות. היה יום קר ומושלג. כל הדרך לא הרגשתי משהו מיוחד עד שהגענו לפתח של בית הקברות. לא שלטתי בעצמי, כול הגוף התחיל לרעוד, בקושי הצלחתי להתקדם. עד שהגענו למצבות של ההורים (מצבות ממש קרובות אחד לשנייה). ברגע זה ממש התפרקתי ובכיתי ללא הפסקה. כל כך הרבה שנים לא הייתי עם ההורים. וגם הם לא זכו לראות אותי גודל, מקים משפחה, מגדל שלושה ילדים נהדרים. הרגשה שאתה רוצה לשתף אותם בכול מה שעברת בחייך, במקום אחר, כול כך רחוק ושונה. זיכרונות מהלוויות שלהם חזרו אליי. בלוויה של אימא שלי כי ילד בן 10 אני זוכר את כול הכיתה שלי שבא להשתתף. לא כול כך טוב זוכר את הטקס רק זוכר שאבא ואני הלכנו לראות את אימא בחדר צדדים.

ההלוויה של אבא שלי הייתה בחורף, חודש פברואר. כמובן שאני זוכר הרבה יותר, את התפילות של הרב וגם זוכר שאמרתי קדיש. הרבה אנשים הגיעו, חברים וקרובי משפחה. כולם עודדו אותי שאני לא לבד. כן זה מאוד מחמם אבל בלב אתה יודע שנשארת לבד. כמובן בביקור זה נסעתי עוד הפעם לבית הקברות להיפרד. כבר יכולתי לשלוט בעצמי. לאחר כמה שנים נסיבות חיצוניות או גורל או עסקים החזירו אותי לריגה עיר מולדתי. אפילו גרנו בריגה עם המשפחה שלי מספר שנים.

בתקופת מגורים בריגה כמובן כמעט כל יום ראשון נסענו לבית הקברות לטפל במצבות ולשמור על הקברים של ההורים. הילדים שלי מכירים טוב את הסיפור של המשפחה של וגם של אשתי סופיה שלה גורל מאוד דומה לשלי. לאחר שחזרתי לישראל כול שנה יוצא לי לבקר בריגה וכמובן דבר ראשון לבקר את ההורים. למרות שלא זכו לחיים ארוכים ולעבור איתי את כל הקשיים והשמחות אני חייב להם את החיים שלי והם תמיד היו ההורים שלי.

החוויה הישראלית שלי -70 למדינה:

כול קושי שבן אדם עובר במהלך החיים הופכת לחוויה משמעותית שזוכרים אותה לכול אורך החיים (כמובן אם הזיכרון לא בוגד בך) וגם קושרת אותך למקום שבו חווית אותו.

הקושי הראשון שהתמודדתי אתו בישראל זה בדידות וניתוק מהסביבה הטבעית שלך, סביבה שאתה רגיל אלה בתור נער. אני עליתי לארץ לבד בתור נער בגיל 16. אחרי שבוע בארץ נסעתי לקיבוץ שדות ים לאולפן שמשלב לימודי שפה וגם עבודה בקיבוץ. פה התחיל הקושי. באולפן אני הייתי היחיד עולה ברה"מ דובר רוסית. כול יתר התלמידים היו מארצות שונות ודיברו אנגלית, ספרדית, צרפתית. רובם גם היו יותר מבוגרים. לכולם היה עם מי לדבר ולחלוק חוויות. רק אני הייתי בודד, ידעתי קצת אנגלית אבל כמובן התביישתי לדבר. בערבים ישבתי בחדר לבד וגם בכיתי לפעמים.

זו הייתה תקופה קשה. שלימים הפכה לחיובית כי למדתי עברית יחסית מהר ולאחר כמה חודשים התחלתי קצת לדבר ולתקשר עם אנשים. לימודי שפה, חיים בקיבוץ במשך חצי שנה, טיולים במסגרת האולפן, מפגש עם קיבוצניקים שורשיים, סיפורים על תולדות ישראל, איך נוסדה מדינה, זה כנראה מה שחיבר אותי למדינה זו. התחלתי להרגיש שייך. כך שמהקושי הראשוני יצאה קשר חזק לישראל. וזה רק התחלה של החוויה הישראלית שלי שנמשכת עד היום.

השיר הישראלי שלי

"עוף גוזל" בחרתי בשיר זה בגלל שהוא מחבר בין ילד לבין הוריו. כשילדים עוזבים את הבית, יש געגוע ועושים חשבון חיים, מה עברנו עד כה.

הזוית האישית

רומי: החוויה מהמפגש הייתה מרגשת ובמיוחד מרתקת ומעניינת היה לי נורא כיף ללמוד יותר על סבא ועל הילדות והעבר שלו חוויה זו הייתה חד פעמית ולא כל ילד זוכה להיות חלק מהפרויקט הזה ואני שמחה שאני חלק מהפרויקט הזה.

מיכאל: פרויקט חשוב וחינוכי עבור הילדים וחוויה מרגשת עבורי. בשגרה יום יומית לא תמיד יוצא לספר על העבר של המשפחה וקשיים והצלחות שעברי בחיים. פרויקט זה הזדמנות מצוינת לעביר משהוא קטן לדורות הבאים. תודה רבה על ההזדמנות ובמיוחד לרומי על היוזמה.