מאגר סיפורי מורשת

סבא ישראל מספר על עלייתו הולדתו בבוליביה ועלייתו לארץ מברזיל

"אני ישראל, נולדתי בלה פאס במדינה בוליביה בתאריך 9.7.1945. הייתי בן 22 כשעליתי ארצה, הייתי נשוי לרחל ועלינו ביחד. סיבת העלייה הייתה הציונות, היהודים בגולה חלמו תמיד לחיות ולמות בארץ ישראל. הקדמתי את העלייה בגלל שפרצה מלחמת ששת הימים.

כשעליתי לארץ הגעתי לקיבוץ חורשים, כשהגעתי עם כל החברים שלי (50 שנה) גרנו בהתחלה בצריפים (בית עץ זמני) ואחרי כמה זמן עברנו לחדרים גדולים יותר, חדר קטן מטבחון ומקלחת. גרתי עם רחל אשתי.

חורשים

"חוֹרְשִׁים הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, אשר שייך למועצה אזורית דרום השרון. הקיבוץ שוכן במרכז השרון כ-5 ק"מ צפונית לראש העין ודרומית מזרחית לכפר סבא. מקור השם בכפר בשם "חירבת חריש". הקיבוץ עלה על הקרקע בשנת 1955, ובשנת 1957 נכנסו שש המשפחות הראשונות לבתי הקבע הראשונים. למרות קרבתו לקו הירוק (גבול עם ירדן) כמעט ולא נרשמו בו אירועים ביטחוניים בשנותיו הראשונות" (ויקיפדיה)

בגיל 12 עזבתי את בוליביה ועברתי לברזיל, אני לא כל כך מתגעגע לבוליביה אבל הרבה זמן התגעגעתי לברזיל.

זכרון ילדות

כשהייתי בן 12 נסעתי לבד לארגנטינה ברכבת, הנסיעה התמשכה ארבעה ימים. בבוליביה גרנו בקומה ראשונה שהייתה מחולקת בין הרבה משפחות: למשפחה שלנו היו שני חדרים שלא היו קשורים ביניהם וכדי לעבור היה צריך לעבור דרך מרפסת משותפת והייתה מקלחת אחת בכל קומה. היינו ארבע נפשות במשפחה: אבא, אמא, אחותי ואני.

חפצים מיוחדים

אני זוכר שפעם בניתי מצלמה מקופסת גפרורים, כפתורים, ברגים, וקיסמי שיניים והיא היתה בתצוגה בסלון הבית שלנו הרבה זמן.

מאז שהייתי ילד אהבתי מאד את נושא הצילום, אהבתי לצלם ומצלמות. הדגם שלי היה בעיני המצלמה הכי טובה שאפשר (המצלמה מקופסת גפרורים שבניתי). החפץ לא קיים כבר מזמן. עזבתי את בוליביה שהייתי בן 12 ומודל המצלמה מקופסת הגפרורים נשאר שם.

סבא ישראל כשהיה תינוק

הזוית האישית

אדוה הראל: במפגשי תכנית הקשר הרב דורי, אני למדתי על הילדות של סבא שלי ועל חיו וממש נהנתי.