מאגר סיפורי מורשת

שמי פרידה פינקו, דור שני לניצולי שואה. נולדתי במרסיי ב- 11.12.48 עליתי לארץ באפריל 49 נישאתי לפרץ בשנת 68 מיד לאחר מלחמת ששת הימיים. נולדו לנו 3 ילדים.

עבדתי כמורה במעלה 37 שנים, את רוב שנותיי בהוראה בבית הספר אילנות.

כבר בעבר נאמר כי ישראל משולים ליונה שעפה בעקבות הרוח, כך גם אנו עם ישראל מידי פעם שקמה לנו סכנה אנו נודדים ובעבור זהב הם מתיישבים.

לאמי קראו חנה ויבנרג היא נולדה ברוסיה הלבנה בעיר גומל בתחילת המאה התשע עשרה, בעיסוקה הייתה מנהלת חשבונות במשרד נחשב בעיר בה חייה יחסי שכנות וכבוד הדדי בין הגויים ליהודים. אך, משהחלו רדיפות היהודים בשנת 1935 לערך נעלמה ההדדיות ויום בהיר אחד שיסע בא השכן את כלבו הגדול היא נפצעה, עד יום מותה פחדה אמי מכלבים.

באותה תקופה הייתה נשואה לגנרל בכיר בצבא הרוסי ממנו נולד לה ילד בשם יהושוע נישואים אלה גרמו לכעסים וניתוק קשרים עם משפחתה הקרובה.

משפרצה מלחמת העולם הם ברחו לאוזבקיסטן שבה שהו במהלך המלחמה (האזור בו שהו מוכה רעב וקור נוראי). יהושוע שהיה בין 11 גסס לאיטו בגלל התנאים הקשים עד שלבסוף מת, בעלה נהרגה במלחמה ואילו אמי נותרה בודדה.

היא חזרה לעיר הולדתה ונוכחה לדעת שדבר לא נותר, לא בית ולא משפחה, ובודדה ורעבה שמה פעמיה לכיוון הבירה שם פגשה פעילים שנשלחו מארץ ישראל והם העבירו אותה למחנה העקורים בגרמניה שם למדה לחיות מחדש.

אבא אליהו בעיירה קטנה ליד וורשה בירת פולין, בתחילת המלחמה היה נער, מידי פעם נשלח ע"י אנשי הקהילה לבדוק האם הגרמנים הגיעו לשערי העיר, בפעם האחרונה שהגיע לשער העיר הסתבר שהגרמנים נכנסו מן הצד השני . כשאבא חזר לא נשאר מבני משפחתו אף אחד ולו, לא נותר אלא לברוח לאן שיינשאו רגליו.

במהלך הבריחה הוא נתפס והועלה לרכבת שהובילה גזעי עץ ענקיים. באחת העצירות הוא התגלגל על גזע העץ ושכב פצוע ומדמם מתחת הגזע, עם רדת החשיכה אסף את עצמו וברח ליער הסמוך שם התחבר לחבורת אנשים עד שפסקה המלחמה. מספרים כי הייתה שם חברות מופלאה בין אנשים חסרי כל, תוך ויתור על מזון למען אחרים.

בתום המלחמה חזר אבי לוורשה הסתבר כי 80 איש מבני משפחתו נספו בשואה. בוורשה פגש פעילי עלייה שנשלחו מארץ ישראל הם דאגו להעביר אותו למחנה העקורים בגרמניה. חשוב לי להבהיר שאותה חבורת אנשים שחוו את השואה היו כעלה נידף ברוח ולא ידעו כיצד לנהוג בחיי היומיום, הם היו שרויים בפחד נוראי והרגישו תמיד רדופים (זאת חוויתי כילדה- בת לניצולי שואה).

אותם שליחים מהארץ, דאגו לכל מחסורם ולימדו אותם דברים שנראים לנו כיום כטריוויאליים כמו להתרחץ, להתלבש ולאכול. הורי נפגשו במחנה העקורים בגרמניה הכירו אחד את השני ונשאו, ביחד למדו להתארגן ולחיות במהלך השנתיים שחיו במחנה העקורים.

יחד עם עוד עקורים מהמחנה, הועלו לספינת מעפילים בדרכם לארץ ישראל מאושרים ומאוששים. אבל, במהלך השייט נתפסה הספינה על ידי הבריטים והם הובלו לצרפת לעיר מרסי. במרסי ניהלו חיי קהילה, אמא הייתה בהריון ושנה אחרי שהגיעו למרסי אני נולדתי.

אחרי שנה וחצי הועלנו לספינת מעפילים רעועה בדרכינו לארץ ישאל אבא ואמא הקיאו כל הדרך ומי שטיפל בי היו החברים שלהם.

הם הגיעו לחופי חיפה בתאריך 10.4.1949 מחוסרי כל והועברו ישירות למחנה בית העולים ברעננה, אני הייתי תינוקת בת חצי שנה. באותה שנה הייתה שנה של גשמים וקור, ההורים שוכנו באוהלים ואילו את התינוקות לקחו לצריף מואר ומחומם, אמא סיפרה שעמדה כל לילה בקור ובגשם מתחת לחלונות ושמרה עליי שלא יאונה לי כל רע.

חצי שנה מאוחר יותר הועברנו לצריף של קבע בנווה עמל בהרצליה, קיבלנו שולחן עץ פשוט ו-2 מיטות ברזל של הסוכנות היהודית עם שמיכות. מכאן בעצם התחלנו את חיינו. לא היו כבישים סלולים ובחוץ היה בוץ. היה קשה אבל הוריי היו המאושרים באדם.

בשנת 1950 נלד אחי ואמא הייתה מספרת שמכיוון שאמבולנס לא יכול היה להגיע לאזור בו גרנו, היא נאלצה עם צירי לידה ללכת ברגל עד שפגשה באמבולנס.

בשכונה היו עצי קיקיון שהיה לנו כמקום מפגש חברתי, למדנו בבית ספר גורדון ששכן באותה עת בין הצריפים, בימי חורף הגענו לבית הספר מלאים בבוץ ורועדים מקור. כשהגעתי לכיתה ד' עברנו למבני קבע חדשים. מי שחרותה עמוק בזיכרוני זו המורה מרים גולינקין, ניצולת שואה, שההוראה הייתה העיסוק היחיד שנותר לה. באותה תקופה עברו גם הורי למבנה של קבע בשכונת נווה עמל ברחוב כצנלסון וחיו שם עד יום מותם.

הזוית האישית

פרידה: כבר בתחילה כתבתי שהיהודים משולים ליונה שכל פעם שמגיעה הרוח הם עפים בעקבות הרוח אני מקווה שסיפור חיי העביר את המסר.

רעות: למדתי על כוח הרצון של היהודים למרות הקשיים לשרוד ולהיות חזקים כל הזמן.