מאגר סיפורי מורשת

שמי יאיר פרישמן, יליד תל אביב בשנת 1939, סבא של עדי אדלר, תלמידת כתה ו' בבי"ס יוחנני בהרצליה.

במסגרת מפגשי תכנית הקשר הרב דורי במפגש תיעוד סיפורי בחרתי להביא בקצרה את סיפור חייו של מי ששימש לנו כמוביל וכדוגמה – אבי ישעיהו פרישמן, שהיה אבי המשפחה לדורותיה.

סיפורו של ישעיהו פרישמן – סבא רבא של עדי אדלר

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 הייתי תלמיד בכתה ח' בביה"ס היסודי והשתתפתי במבחנים הפסיכוטכניים שנערכו לתלמידים לקראת המעבר לביה"ס העל יסודי. אינני זוכר את השאלות, אך חלק מהן נשארו חקוקות בזיכרוני וביניהן – "אל מי אתה רוצה להידמות?"

כבר אז, כילד צעיר שיש לו כל מיני "אלילים" בראשו, כתבתי ללא היסוס – לאבא שלי.

אבא היה מורה ומחנך מהמעולים והמצטיינים במערכת החינוך, שלפני ולאחר הקמת המדינה. במירב זמנו היה עסוק בעולם החינוך המגוון (כמורה, מנהל, מדריך ומפקח ), בענייני  ציבור, בקריאה ובכתיבה. דיבר יפה בשקט, והאיפוק  ושיקול הדעת אפיינו את דרכי חשיבתו, פעילותו ומגעיו עם הורים, מורים ותלמידים.

בין ערכיו המרכזיים היו תמיד החינוך ליושר, העבודה ללא גבול – במסירות ובמוסריות שאין למעלה מהן – הדוגמה האישית ואהבת העם והארץ.

בשבילנו הוא היה ראש המשפחה במלוא מובן המילה – המנהיג והמחנך ולא השולט, מנחיל ערכים ומכוון דרכי חיינו בעזרה רבה ככל האפשר ולא בכפיה.

אבי נולד בלודז' שבפולין (23.11.1909) למשפחה דתית. למד ב"חדר מתוקן", המשיך בבית ספר "בית אולפנא" ובגימנסיה עברית. למד היסטוריה באוניברסיטה בוורשה ובמקביל "במכון לחכמת ישראל" במחלקה למורים שם קיבל תעודת הוראה. בכל שנות לימודיו עסק בפעילות ציבורית .היה בין ראשוני חבריה ופעיליה של תנועת הנוער "גורדוניה" ולאחר מכן, בוורשה, פעיל במפלגת "התאחדות " ובארגון הסטודנטים הציונים – סוציאליסטיים והיה בין מייסדי תנועת הנוער "ויתקיניה". היה חבר מערכת עיתון המפלגה, עסק בהוראה בבתי ספר עבריים, פעיל בהפצת השפה העברית במסגרת "ברית עברית עולמית", עבד במרכז "תרבות" בוורשה" במשרד הארצישראלי, בקרן קיימת לישראל ובמרכז מכבי ונשלח כציר לקונגרס הציוני בשוויץ ( 1933 ).

מקום בלב בועז שרעבי

בספטמבר 1934 עלה עם אשתו, אמי, דבורה לארץ ישראל וימים אחדים לאחר עלייתו התחיל לעבוד בהוראה בבי"ס יסודי "מעון דוגמה" של יחיאל הלפרין ואחרי שנה גם בסמינר לגננות.

בשנים 1936-1945 עבד ברשת  בתיה"ס הציבוריים הכלליים מטעם הוועד הלאומי ולימד בת"א בבתיה"ס  "ביאליק" ו"לדוגמא". היה בין מייסדי פינת הילד ברדיו ירושלים ועיבד תכניות לילדים ולנוער ברדיו.

בשנים 1945-1946 יצא לחופשה מבתי הספר ועבד ב "חבל ימי לישראל" כמזכיר כללי. הוציא עיתון קיר (אל הים) לבתי הספר וחוברות הקשורות לימאות. מטעם החבל הימי אף השתתף בקונגרס הציוני ה-22 בבאזל (1946).

בסוף 1946 חזר להוראה ובשנת 1950 נכנס לפיקוח על בתי הספר מטעם זרם העובדים. תקופה זו הייתה היפה, הפורייה והמרגשת בחייו כמורה, כשפעל להקים בתי ספר לעולים.

בשנים 1953-1956 עבד בסמינר לוינסקי כסגן מנהל, ניהל שנים אחדות את בית הספר הגבוה להשתלמות המורים והיה פעיל גם במועצת המורים למען הקרן הקיימת לישראל. בשנים 1956 עד 1964 כיהן כמפקח מחוז המרכז במשרד החינוך.

משנת 1964 עד 1971 היה סמנכ"ל משרד החינוך והתרבות ובין תפקידיו הרבים – יו"ר המרכז לטיפוח התודעה היהודית , ייעוץ פסיכולוגי לבתי ספר יסודיים, הקמת הטלוויזיה הלימודית והשתתפות בעיבוד תכניות שונות. אז גם שימש כיושב ראש המועצה לתרבות ולאמנות (באותה תקופה, בשנת 1968, טיפל בהכנת תערוכה גדולה בירושלים על החינוך בישראל). בשנת 1971 שימש כמפקח  מחוזות תל אביב והמרכז.

משנת 1972 עד 1976, בנוסף לתפקידו כסמנכ"ל, היה מנהל מחוז תל אביב במשרד החינוך והתרבות. בתפקידיו כמפקח וכמנהל מחוז יזם וארגן ימי עיון למורים מהמחוזות שבניהולו, בהם השתתפו מורים רבים. בפני מספר גדול של מורים נפתחו אופקים חדשים והתעורר אצלם הרצון להמשיך, להשתלם ולחפש דרכים חדשות בהוראה ובחינוך.

אחרי נפילת בנו הצעיר – אחי, דני, במלחמת ששת הימים, נתמנה ע"י שר הביטחון דאז להיות חבר במועצה להנצחת החייל ובמשך מספר שנים שימש בתפקיד יושב ראש המועצה.

בשנת 1975 קיבל את פרס החינוך מטעם עיריית תל אביב.

בשנת 1976 פרש לגמלאות מניהול המחוז ועבר לעבודה חלקית בתור מייסד ויושב ראש הוועדה לחינוך לאמנות בבתי הספר. גם בעבודה זו השקיע הרבה ממרצו, יוזמתו ואהבתו, והפעיל גם אחרים.

בשנת 1979, במלאת לו 70 שנה, פרש סופית מעבודתו במשרד החינוך והתרבות. את עיקר מרצו בשנותיו האחרונות הקדיש כיו"ר האגודה ע"ש יאנוש  קורצ'אק.

בתאריך 26.6.1982 הלך לעולמו.

בנוסף לכל תפקידיו הרבים במערכות של משרד החינוך והתרבות, היה במשך שנים חבר במרכז הסתדרות המורים ועסק רבות בכתיבה ובפרסומים. בין היתר: היה בין עורכי האנציקלופדיה החינוכית/ היה בין עורכי אנציקלופדיית תרבות, טיפל בהוצאת הספרים "חברי" לילדים, ערך  כ-100 פרסומים ובכללם ספרי הדרכה למורים על כל חגי ישראל, לקסיקונים לתודעה יהודית ולתולדות הציונות וההתיישבות בארץ. הוא פרסם מאמרים רבים בנושאי הוראת הימאות, הוציא פרסומים רבים הקשורים במורשתו של קורצ'אק ויזם וערך את סדרת החוברות על קהילות ישראל שחרבו בשואה.

בנוסף לפרסומיו הרבים פעל במסירות רבה ובהתמדה לטפח את ערכי הציונות ברוח הקרן הקיימת לישראל. הוא הירבה להשתתף בכנוסים ובסיורים שנערכו ע"י מועצת המורים למען הקק"ל ודרבן את המפקחים לתרום חלקם בעידוד הפעילות החינוכית הציונית.

אין כמעט נושא חשוב במשרד החינוך שאבא לא עסק בו – קליטת ילדי עולים, תודעה יהודית, יעוץ והדרכה, טלוויזיה  לימודית, הדרכת מורים, חינוך ימי, חינוך לאומנות ותיאטרון ועוד. בכל התפקידים הללו הטביע את חותמו האישי, שהרי זכה בחוט משולש של תכונות ברוכות – סגולת מנהיגות, כושר ארגוני ורגישות ציבורית.

חשוב להדגיש, כי לאורך כל השנים ,ליוותה אותו וסייעה בידיו רעייתו – אמי דבורה, שעסקה גם היא בכל השנים בהוראת ילדים ועולים מבוגרים.

במסגרת מפגשי תכנית ה"קשר הרב דורי" בחרתי לספר ולתעד יחד עם עדי, את סיפור חייו של מי ששימש לנו כמוביל וכדוגמה – אבי ישעיהו פרישמן, שהיה אבי המשפחה לדורותיה.  סיפורו ישמר לדורות הבאים במאגר סיפורי מורשת של בית התפוצות.

 ממבחר כתביו של ישעיהו פרישמן 

הזוית האישית

עדי אדלר: אחת מהחוויות הייתה להקשיב וללמוד עוד על עברם המרתק של סבא וסבתא ומאחלת לכולם לחוות חוויה זאת.