מאגר סיפורי מורשת

מי אני? צברית מירושלים

נולדתי לשושנה וזאב פינקל. השם שהוריי נתנו לי הוא אסתר על שם שתי הסבתות שלי. ברבות הימים קראו לי אתי. נולדתי בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. בהיותי בת 5 נולדה אחותי נילי.

אתמקד הפעם במה שקרה לי במלחמת השחרור, בשנת 1948 בהיותי בת 10.

למדתי בבית ספר יסודי שהיה קרוב מאוד לביתי. בוקר אחד בלכתי לבית הספר ראיתי תלמידים ומורים רצים לבית הספר, רצתי גם אני. ביד החזקתי צנצנת של ראשנים שהיו אמורים להפוך לצפרדעים, זאת במסגרת ניסוי שערכנו בכיתה ד. לאחר ברכת ”בוקר טוב” של המורה יוכבד היא אמרה שיש לה היום הפתעה. ואז היא אמרה שממחר לא נבוא יותר לבית ספר. פרצנו כולנו בשאגות שמחה. כמובן שלא הבנו שיש מלחמה ואין בטחון לילדים בבית הספר וכל אחד יהיה בביתו באחריות ההורים. "מה יהיה עם הראשנים?" שאלתי. המורה אמרה שנמשיך לצפות בראשנים בבית ושלא נשכח לתת להם חלמון של ביצה קשה מדי יום.

לא היה מספיק מזון בירושלים הנצורה מכיוון שהדרך לירושלים הייתה סגורה ואי אפשר היה להביא מזון לעיר. אימא הייתה הולכת פעם בשבוע למשפחה ערבית בעיר תוך סיכון כדי להחליף קופסת שימורים של סרדינים בשתי ביצים, וזאת כי אחותי נילי הייתה אלרגית לסרדינים, ואני ברוב חוצפתי הייתי נותנת את החלמון לראשנים. עד שיום אחד אמא תפסה אותי ולקחה את הצנצנת וזרקה אותה מהחלון לחצר. בכיתי ובכיתי אך אימא הייתה כל כך עצבנית שלא הסבירה לי למה זרקה את הצנצנת עם הראשנים.

כאמור, אני ילידת ירושלים והלכתי לגן הילדים ברחוב רשב”ם. היו שתי גננות בגן. האחת מבוגרת בעלת שיער שיבה שנראתה לי מאוד זקנה והשנייה רחלה, לזיכרוני הייתה צעירה ויפה. יום אחד נשלחתי להביא משהו לביתה של רחלה. ידעתי את הכתובת כי שם הייתה המעגילה. אמי הייתה שולחת את כלי המיטה לגיהוץ למעגילה. זה היה גליל ארוך ומחומם שהיה מגהץ את הבגדים. רחלה הראתה לי היכן היא ישנה בלילה ולהפתעתי היא הצביעה אל ארגז כלי המיטה. "כאן את ישנה?" שאלתי. "כן," היא ענתה לי: "אני הצעירה במשפחה והאורך של הארגז מתאים רק לי". זכור לי שאימא שלי הייתה באה לגן עם כוס מיץ תפוזים שסחטה במקום כדי שאשתה מיץ טרי עם ויטמינים. אהבתי ללכת לגן כי שיחקנו בארגז חול, במחבואים ובתופסת.

אני בילדותי

כשהייתי בת 6 התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי שנקרא ‘בית חינוך’ הוא היא סמוך לביתי .אני זוכרת יום אחד מיוחד בו המורה העמידה אותי בפינה. למה? כי הביאו לי פסנתר הביתה ואני כל הזמן קמתי להסתכל בחלון אם הפסנתר כבר הגיע (זו הייתה הפעם היחידה שנענשתי בכל שנות לימודי).

בתחילת כיתה ד’ החלה מלחמת השחרור. אבא שלי, שהיה קצין משטרה גבוה, נקרא לעבודה תכופה לתל אביב ואז החל המצור על ירושלים והוא לא היה יכול לחזור לירושלים. אני הייתי בטוחה שהוא מת ואימא לא רוצה לספר לי. כל מי ששאל עליו, הייתי מרביצה לו. במשך היום לא היו הפגזות בירושלים, ואנחנו הילדים היינו משחקים בחצר הבית או קוטפים חוביזה כדי שאימא תבשל ממנו מרק. לא היה אוכל טרי וגם לא ביצים, אכלנו בעיקר שימורים ואחותי ואני היינו מתחלקות בביצה קשה אחת. עם רדת החשיכה החלו האזעקות. השכנים בקומה מעלינו ירדו מהר עם כלי המיטה שלהם כדי לישון בלילה במסדרון בין הדירות. ואני, שפחדתי פחד מוות גם מהאזעקות וגם מרעש היריות וגם מאש הפגזים, רצתי מהר ונכנסתי לתוך כלי המיטה של השכנים. לא היו מטוסי קרב בירושלים כיוון שפחדו שיפלו פצצות על בתים של יהודים שהיו סמוכים לבתים של ערבים.

ביום הראשון של ההפוגה הראשונה הופיע אבא להפתעתי הגדולה בג’יפ פתוח ובידו מזוודה. רצתי מהר הביתה לספר לאימא. "מה יש במזוודה?" שאלתי את אבא וכשפתח אותה ראיתי מלפפונים, עגבניות ומכתבים. נילי אחותי הצעירה ואני מחאנו כפיים כי לא ראינו מלפפונים ועגבניות מתחילת המלחמה. ואז אמר אבא “כל אחת מכן לוקחת מלפפון אחד ועגבנייה אחת והשאר יחולק בין ילדי השכנים." ראיתי את אמא אורזת מזוודה וכששאלתי “לאן”?" ענה אבא:”הלילה אנחנו נוסעים לתל אביב עד שתיגמר המלחמה". ממש לא שמחתי לידיעה כי אצטרך לעזוב את כל חברותי ולהחליף בית ספר. ובאמת כשהחשיך ירדנו לגיפ הפתוח כשנילי ואני יושבות מאחור ושתי מזוודות לפנינו כדי להגן עלינו מפני הרוח, מכיון שזה היה גיפ פתוח ואימא ישבה ליד אבא. בחוץ חושך אין מכוניות שיוצאות מירושלים וקר נורא. לפתע הגענו לגבעה וראינו משאיות עמוסות ומתקשות לעלות לגבעה. עלינו בקלות עם הג'יפ ואבא הוריד את כולנו וירד בחזרה לכיוון המשאיות והעמיס על הגיפ מזון לירושלים שהייתה במצור. אינני יודעת מי הביא לנו שמיכות ובננה, לכל אחת מאיתנו, והיינו מופתעות מאוד כי לא ראינו בננה כבר זמן רב. לימים קראו לדרך שנסענו בה ”דרך בורמה”, שזו הייתה דרך שהוכשרה במיוחד כדי לפרוץ את המצור בירושלים כי על הכביש לא היה אפשר לנסוע בגלל ירי הערבים מסביב. כנראה שהיינו המשפחה הראשונה שנסעה בדרך בורמה.

בתל אביב גרנו בדירה של קרובי משפחה. אני אספתי שבלולים שהיו מונחים בקופסה על המרפסת ובוקר אחד כשהעלאתי את התריס שמעתי פיצוצים קטנים, והסתבר שהשבלולים יצאו מהקופסה ונתפסו על התריס ואני מחצתי את כולם… וכך מצאתי את עצמי תלמידת כיתה ד' בבית ספר “אחד העם” שהיה בית ספר לבנים ורק בשנה האחרונה למדו בו גם בנות. היינו 52 ילדים בכיתה ורק 5 בנות. בסיום בית הספר היסודי עברתי ללמוד בגימנסיה “הרצליה”. בניין הגימנסיה לא קיים כבר היום ובמקומו הקימו את “כלבו שלום" בתל אביב. זכורות לי מדרגות העץ החורקות ושולחנות העץ הארוכים שהיו סמוכים אליו ספסלי עץ עליהם היינו יושבים בחריקה, והקיוסק שהיה ברחוב הרצל פינת רחוב רוטשילד שאליו היינו הולכים בהפסקה הגדולה לקנות דברי מתיקה. הקיוסק היה מקושט באשכולי פרות והיה מרהיב ביופיו ובצבעוניותו. הקיוסק קיים גם היום. זכורה לטובה המורה למוזיקה אדס אשרמן שגרמה כמעט לכולנו להתעניין במוזיקה. הייתי מפקדת הגדנ”ע (גדודי נוער) שתפקידם היה להכין אותנו התלמידים לקראת הצבא. במסיבת סיום י"ב זאת הייתה הפעם הראשונה שנעלתי נעלי עקב ושמתי אודם על השפתיים. התרגשותי הייתה גדולה. זה ציין סיום פרק בחיי. למדתי שנתיים הוראה בסמינר לוינסקי וזה אפשר לי מאוחר יותר להיות מורה בצה"ל.

התגייסתי לצנחנים. תפקידי היה לקפל מצנחים והרגשתי אחריות גדולה ופחד שמא אעשה טעות והמצנח לא יפתח ואז הצנחן ייפול. קיפלתי מצנחים חצי שנה ואז התמלאו אצבעותיי ביבלות והפכתי למורה של חטיבה 35 בצנחנים. כמורה לימדתי עברית את רופא היחידה שהיה עולה חדש מדרום אפריקה וחיילים נוספים. בגדוד 890 לימדתי חיילים אנאלפביתים.(לא יודעים קרוא וכתוב). לימדתי אותם גם כשהם היו בעמדות וזו הייתה תקופה מעניינת מאוד. הייתי הבת היחידה כשהגדוד ירד (לתפוס את הקו) לשמור על הגבולות. עמד לרשותי קומנדקר שהביא אותי מעמדה לעמדה. זכור לי מקרה אחד, בגבול שבין ירושלים המערבית למזרחית, נפל כדור משחק מהעמדה שלנו לעמדה של הפלסטינים. חייל דובר ערבית ביקש את החייל הפלסטיני, שכמובן נחשב כאויב, לזרוק את הכדור בחזרה. הוא ביקש לקבל אישור מהמפקד שלו לזרוק לנו את הכדור ואמנם הכדור חזר במחיאות כפיים של שני הצדדים וחיוכים מאוזן לאוזן.

בצבא הכרתי את איתמר בן קיבוץ הגושרים שהפך לבעלי ואב ילדי. כצנחן נלחם איתמר במלחמת ששת הימים ונפצע במלחמה. איתמר אהב מאוד כדורסל והלך לעולמו במגרש המשחקים בעודו משחק כדורסל.

מאוחר יותר נולדו לנו שלושה ילדים. ניר, רינת, דלית. והיום אני סבתא אוהבת וגאה לתשעה נכדים. כשילדיי בגרו עשיתי תואר ראשון במדעי הרוח ועברתי ללמד בחטיבת ביניים שבה זכיתי למלא תפקידים רבים. רכזת שכבה, רכזת מקצוע ספרות, מחנכת כיתה וסגנית מנהל. אהבתי את עבודתי ואת תלמידיי ופרשתי לגמלאות אחרי 32 שנות עבודה. אילו הייתי צריכה להחליט שנית הייתי בוחרת באותו מקצוע. כגמלאית, אני מבלה את זמני בכיף גדול עם נכדיי, מרבה לטייל בארץ, שומעת הרצאות במג"ל בראשל"צ ונפגשת עם חברות משכבר הימים.

בהגיעי לגבורות אני מאחלת לעצמי שהגוף והראש יאפשרו לי לעשות את כל מה שליבי חפץ.

למצגת התיעוד של אתי פליסטרנט:

הזוית האישית

הנכד אורי: היה לנו כיף מאוד. למדתי הרבה על סבתא.