מאגר סיפורי מורשת

גרנו בירושלים בשכונת "גבעת שאול". שכונה שהתפתחה עוד לפני קום המדינה. נבנו בה בתים נמוכים חד קומתיים. כשבכל קומה נבנו מספר חדרים וכל משפחה קיבלה שניים שלושה חדרים ומטבח משותף לכל המשפחות. למטבח הייתה תקרה גבוהה מאד ואני זוכרת שהייתי מסיידת את המטבח בכל ערב פסח. היו שם "הרים ועמקים".

לנו היו עיזים ותרנגולים, זה היה חלום של אבי לגור בכפר ולגדל בעלי חיים. היו עוד אנשים שהחזיקו ברשותם בעלי חיים לפרנסה. מכרנו חלב, עיזים, וביצים. אהבנו לגדל ירקות ופרחים ויצרנו גינת חמד קטנה. בקירבת ביתנו צמחו עצי שקד . אהבנו לטייל בשכונה , לשאוף אויר צלול בין ההרים והגבעות. בסתו צפינו בפריחת החצב והסתונית בשדות הפתוחים ונהננו מנפלאות הבריאה. בתקופת החורף נהננו מצמיחת הכלניות בשלל צבעים: אדומות, סגלגלות וכן רקפות יפיפיות עם הכתר הסגלגל ,נרקיסים וכרכום… באביב הפריחה היתה ממש מרהיבה בשלל גווני הקשת.

היינו תשעה ילדים (כולל אותי), ביתנו הכיל חדר אחד גדול שהיווה גם חדר "רב תכליתי" ששימש ל: שינה, סלון, חדר ילדים וחדר לימוד . הכל היה בחדר אחד גדול. המטבח שלנו היה משותף עם בני דודינו שגרו סמוך אלינו. לאחר מספר שנים כשהמשפחה התרחבה החליטו אחי, אבי ובן דודי להגדיל את ביתנו, להוסיף לו חדר רחצה, מטבח וחדר מגורים נוסף. חשוב לי לציין שמעבר להיותם תלמידי חכמים גדולים ויודעי ספר הם התמצאו בבניה, הם היו הבנאים ובנו הכל בכוחות עצמם.

אנחנו הילדים אהבנו לעזור להורי בעבודות הבית. לכל אחד היה "תפקיד מיוחד ומוגדר" : אחותי הבכורה – שרה הייתה בדרך כלל דואגת לאחים ולאחיות הקטנים – להופעה החיצונית שלהם, שושנה אחותי הגדולה ממני אהבה מאוד לשטוף את הבית, ואני העדפתי את המטבח: בישול, אפיה והדחת כלים.

הייתי הולכת לבית הספר בשמחה. בית ספרי היה ברחוב "דוד ילין" בשכונת "מחנה יהודה". הגענו לבית הספר באוטובוס אני ושלושת אחיותיי הגדולות ממני. למדנו בבית הספר דברים רבים, אך אני אהבתי במיוחד ציור, התעמלות, תורה, נביא ומלאכה.

לאחר "מלחמת השחרור" וכיבוש העיר העתיקה- הכותל המערבי היה בידי הערבים,נהגנו  אז לעלות בשלושת הרגלים למקום גבוה ב"עיר החדשה", להשקיף ולראות את רצפת הר הבית ולהיזכר בבית המקדש ולבקש על בניינו. נהגנו אז לומר את הקטע מתפילת מוסף של שלושת הרגלים: "מפני חטאינו גלינו מארצינו… יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו מלך רחמן שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשיך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה ותגדל כבודו…"

אחת החוויות המיוחדות שזכורות לי ממלחמת ששת הימים היא, כשפרצה המלחמה ושמעתי את האזעקה הבנתי שהחלה המלחמה , ירדנו מיד למקלט. אבי יצא מהבית מוקדם הוא עסק בבדיקת ספרי תורה ותיקונם.  בזמן האזעקה הוא שהה במקום עבודתו ב"היכל שלמה", היות והמלחמה כבר היתה בעיצומה לא איפשרו לו לצאת ממקום העבודה, והוא נאלץ להישאר שם כמה ימים. לא ידענו מתי יחזור, נותר לנו רק להתפלל ולבקש לשלום כולם, הלוחמים והתושבים שבביתם.

אמי אני ואחיותיי , היינו במקלט שבבניין בשכונת "קרית צאנז" שכונה שקמה באותה תקופה, כל הלילה לא עצמנו עין מקולות היריות וההפגזות. לא ידענו אם ההפצצות הן של היהודים או של הערבים. אמרנו אין ספור פרקי תהילים בלב נשבר ובציפייה לגאולה השלמה. כשהכריזו שהכותל בידנו השמחה הייתה עצומה. הערבים היו בפחד והיהודים כל כך שמחו והודו לה' על חסדו הגדול עמהם. במיוחד לאור העובדה שלפני המלחמה נאצר (שליט מצרים) ועוד מנהיגים שבו והודיעו על הצלחתם המובטחת במלחמה. אבל הקב"ה עזר לנו ברוך השם והייתה הצלחה מסחררת לעמנו.

הרב ירחמיאל משה ע"ה אבי היה סופר סת"ם (אדם שכותב ספרי תורה, תפילין ומזוזות) קרוב ל 30 שנה. במסגרת עבודתו הוא היה כותב ספרי תורה גם עבור ישיבות חשובות. פעם אחת כתב ספר תורה עבור ישיבת "פונביז'" שנמצאת בבני ברק. בסיום כתיבת ספר התורה תכננו את טקס "הכנסת ספר תורה", אבי הוזמן לטקס והוא הגיע עם ספר התורה. כידוע כשמסיימים לכתוב ספר תורה, הסופר משאיר כמה שורות ריקות בספר התורה כדי שאנשים רבים יוכלו להשתתף בכתיבת הספר.

האירוע שהזכרתי נערך בקיץ, אבי הגיע ממרחקים ולכן הגישו לאבי כוס מים בסמוך לספר תורה. לפתע השולחן זז והמים נשפכו על ספר התורה!!! ספר התורה כמובן נפסל אך אבי לא כעס, הוא רק ספג את המים במהירות שלא יהיה ניכר שספר התורה נרטב. אבי ביקש מאנשים שסביבו שלא יספרו לאף אחד שספר התורה נפסל וזאת כדי שהתורמים לא יצטערו ולא יתעצבו. הוא גילגל באופן רגיל את הספר תורה, וכולם התחילו בתהלוכה. השמחה היתה גדולה ורק לאחר שהארוע הסתיים אבי חזר הבית וכתב את כל היריעה מחדש!!! הוא לרגע לא כעס ולא רטן, הדבר היחיד שהדאיג אותו והטריד אותו היה שהתורמים לא ירגישו ולא יצטערו. אהבת ישראל אמיתית!

בשעה שאבי היה ישב ולמד תורה ניכר על פניו שמחה גדולה, וכשראה שילדיו ממשיכים בדרכו וגם הם לומדים תורה לא היה מאושר ממנו!

התחתנתי בגיל עשרים ושתיים וחצי עם בעלי הרה"ח, נטע שלמה וילהלם ע"ה בירושלים באולם "בעלז". נולדו לנו שמונה ילדים . כאשר הילדים היו עדיין קטנים הכנסתי הביתה עזרה, השתדלתי שהילדים שלי יהיו נקיים ומסודרים. לא אחת הלכתי לישון בשעות הקטנות של הלילה, כדי להשלים את כל עבודות הבית. הקפדתי מאוד לא להחסיר אף יום מעבודתי כגננת בגן הילדים, גם כאשר הייתי עייפה מאד או שאחד הילדים חלה חלילה, השתדלתי למצוא סידור כדי שהעבודה תתנהל כסידרה ללא שיבושים ושינויים כי זה משפיע מאד על הילדים הקטנים ­להסתגל בכל פעם למילוי מקום.

ב"ה ילדיי גדלו, התחתנו והקימו כולם בתים חסידיים. כולם נשואים: 3 ילדים גרים בירושלים והשאר גרים בצפת, באלעד, בבית שמש. שניים משמשים כשליחים של הרבי מליובאויטש באופקים ובגני תקוה.

הרב נטע שלמה וילהלם ע"ה גם בעלי עבד כסופר סת"ם. הוא עבד בערך עשרים וחמש שנה. הוא היה תלמיד חכם גדול מאוד. פעם אחת, ישבו מספר חסידים בבית המדרש ודנו בסוגיה מסובכת ועמוקה כולם התקשו ואף אחד מהמשתתפים לא ידע את התשובה. בעלי הלך הביתה, פתח ספרים שונים ועיין במדרשים ומצא את התשובה. הוא חזר אליהם עם התשובה וכולם היו אחוזי התפעלות עצומה. תוך כדי השיחה נכנס לבית המדרש חבדניק מכפר חב"ד ושאל את כולם:" מה קרה?". הם ענו לו שהרב וילהלם (בעלי) חידש כרגע חידוש תורה. אמר להם החבדניק: "אם כך יש צורך לערוך מיד התוועדות!!!"

בשעות שמעבר לשעות העבודה בעלי עסק במבצעי הקודש של הרבי מליובאויטש בעיקר בשכונת קרית יובל היא שכונה של עולים חדשים שעלו מרוסיה , קווקז ובוכרה.  הוא מסר שיעורי תורה ולימד בכולל "תפארת זקנים". ערב אחד כשסיים למסור שיעור בבית כנסת בקרית יובל ניגש אליו אדם והציע לו תפילין למכירה. בעלי רכש ממנו את התפילין  אך,לאחר שפתח את ה"בתים" (המקום בו נמצאות פרשיות התפילין) הוא גילה לתדהמתו  שבפנים רשום שם ומספר טלפון! הוא הבין שהתפילין גנובות!  הוא התקשר מיד למספר הטלפון הרשום, ואכן התברר שהן שייכות לבחור מסוים. בעלי לא התעצל והחזיר לו מיד את התפילין שנגנבו ממנו. בעלי חזר ושאל את המתפללים אם הם מכירים את המוכר.

הם אמרו שהוא מוכר להם כעני מסכן שגנב כבר הרבה פעמים,  ושבעלי יכול להתלונן עליו במשטרה. אך בעלי כמובן לא התלונן עליו. הבחור שנגנבו ממנו התפילין ושהן היו שייכות לו רצה לשלם לבעלי 500 ₪ , הסכום שבעלי שילם עבורן.(באותם ימים 500 ₪ היה סכום עתק ) בעלי כמובן לא הסכים בשום אופן  לקבל את הכסף הוא רק ניסה לגשת לבנק כדי לבטל את העסקה (מפני שחלק מהכסף הוא שילם בצ'ק ). אך בבנק התברר לו שהגנב כבר משך את הכסף…

אני למדתי הוראה לגיל הרך בסמינר "בית יעקב" בירושלים, והתחלתי לעבוד כגננת בגיל עשרים. עבדתי מעל שלושים שנה. אהבתי מאוד את העבודה מיד בסיום לימודיי התחלתי לעבוד בקייטנה שלושה שבועות עד היום אני שומרת קשר עם הבנות שגדלו בינתיים והיום הן כבר מגדלות ילדים בעצמן. אהבתי לתת לילדות ליצור עבודות מחומרים ממוחזרים ושהיצירה תהיה מעשה ידיהן בהתאם לגילם ולא יצירות שלי הגננת. כי שמחת יצירה אמיתית היא כשילד מכין מה שהוא מסוגל בכוחות עצמו ובהתאם לכישרונותיו.

 

זכור לי מקרה מיוחד שקרה לי בעבודתי: ילדה אחת בכתה ואני שאלתי את הבנות: מי הרביצה לה? אחת הילדות, בתיה קמה הודתה ואמרה: אני! כנראה שהוריה חינכו אותה לומר רק את האמת גם אם זה לא כל כך נעים! אהבתי את האמת של הילדה הקטנה !איפזודה נוספת שאני זוכרת מהגן שלי: באחת השנים הייתה לי בגן ילדה מאוד שובבה שלא הייתה מסוגלת לשבת על כסא. אך לאט לאט היא השתפרה.

יום אחד התפללנו ובאמצע התפילה אחת הילדות בכתה, שאלתי: מי יודעת למה היא בוכה? ואז קמה הילדה השובבה ואמרה: אני כעסתי עליה כי היא לא ישבה במקום! למדתי, שאנו צריכות לדעת קודם כל להסתכל על עצמנו לפני שנדון את הזולת!

שתהיה סייעתא דשמיא במה שהשקענו בעבר, בהווה ובעז"ה בעתיד.