מאגר סיפורי מורשת

בחזרה לשנת 1958 ב- 1.5- עברתי לגור מרחוב קטיף לרמות רמז. שם קבלתי דירה משיכון עממי ברחוב חביבה. וכאן מתחילה פרשה אחרת: הציבוריות שלי כחיפאי. כשגרתי ברחוב חביבה, זה היה שני בתים הראשונים שנבנו באותה שכונה רמות רמז.

 

היה שם רמז וותיקה שגרו רק הוותיקים וכשהגעתי לשם כבר היה לי קצת ניסיון של כ- 10 שנים בארץ והתחלתי להתעסק בציבוריות ובמפלגתיות והחלטתי ששכונה חדשה קמה- צריך לתת לה חיים. כל הזמן הזה המשכתי לעבוד במכס בנמל.  אבא חושי ז"ל אז היה ראש העיר. התגבשנו כמה מכרים שלי ואמרנו נהיה יחד "ועד השכונה" של רמות רמז. היה ועד של הוותיקים, אבל צריך גם של השכונה החדשה. אכן הקמנו ועד שכונה. ברחוב ברנר, שם מצאנו משרד שקבלנו ממשרד השיכון. שם היה המשרד של הועד.

 

התחלנו לבנות את השכונה. הדבר הראשון היה לדאוג לתחבורה. שהיינו צריכים לעלות לרחוב חביבה, אז רק ברחוב חנקין היה צריך לעלות ברגל ואז לקחת אוטובוס. שם הייתה מלחמה ראשונה עם העירייה להכניס יחד עם "אגד" תחבורה לתוך השכונה. אבא חושי ז"ל עזר לנו הרבה. הכניסו את האוטובוס הראשון בשנת 1959 שמספרו היה 14. הוא עשה רק את רחוב חביבה. ככה נהייתי מוכר בעיריית חיפה. כשהייתי מגיע לתוך העירייה, היו אומרים: "הנה הנודניק בא."כשהתחילו לבנות את הבתים של 4 קומות בנו את רחוב חביבה, רחוב ברנר, רחוב שניאור ואת רחוב בורלא. כל דייר שנכנס לדירה ברמות רמז אז חברת השיכון לקחו תשלום מכל אחד כ- 15 לירות עבור הקמת גני ילדים בשכונה.

 

אבא חושי אז עשה סיבוב בתוך השכונה והוא אמר לי :"תזכור דבר אחד שרע"ה אמר לך, אל תסכימו שיבנו גני ילדים בתוך בתי מגורים. תדרשו שיבנו גני ילדים בנפרד. "אני זוכר שהוא הזמין אותנו לביקור אצלו במשרד והוא אמר לי: "אני רע"ה וכאן יושבים חברי מועצת העיר. תדבר איתם ותגיד להם כל מה שאתם צריכים ושחסר לכם בשכונה".לאחר גני ילדים היה את העניין של חנויות. לא היה שום דבר. אנחנו דרשנו שיקימו צרכנייה. אבא חושי אמר לי שהוא ינסה לעזור לנו שיקימו צרכנייה. הצרכנייה אז הייתה "צרכן חיפה". באנו למזכיר מועצת העיר חיפה. הוא שאל אותי "מה אתה עושה פה? אז עניתי לו : כדי להוציא אותי מכאן, תצטרך רק משטרה." אז הוא הסכים לשמוע אותי. אמרתי לו אבא חושי מוכן לתת קרקע ורישיון להקים צרכנייה. אז הוא אמר לי יש צורך בכסף. עניתי לו שאין לי. שנכנסו דיירים לגור בשכונות שנבנו, לקחו מכל אחד 15 לירות. אז הוא הרים טלפון לצרכן חיפה ואמר שיש נציג ברמות רמז ואנחנו רוצים שיקום צרכן שם ואמר להם שמועצת הפועלים יעזור בכסף עבור זה. אח"כ עלתה השאלה איפה להקים צרכנייה? הם רצו לעשות זאת ברחוב חביבה, אבל אני סירבתי. אני רוצה ברחוב שניאור. הצרכנייה אכן הוקמה ברחוב שניאור.

 

אח"כ הקימו בתחילת רחוב בורלא מועדון עירוני גדול . בתקופה הזאת אבא חושי נפטר. היו בחירות לרע"ה  ובמקומו הגיע פלימן. היה בי"ס הבונים ברחוב חביבה שם כשאר בתי למדה, הייתי יו"ר ועד ההורים של בית הספר. אח"כ התחיל ברחוב זלמן שניאור לבנות את בי"ח "פלימן".

 

הדיירים שגרו לא רחוק מאיפה שרצו להקים את בית החולים, פנינו יחד לרע"ה פלימן ואמרנו לו שאנחנו נביא את כל השכונה למשרדו אלא אם הוא יבטיח שהחולים שנכנסים לבית החולים ושנפטרים ילכו ישר לבית הקברות ולא יחזיקו במתים שם. הייתה מלחמה, אך לבסוף הוא הסכים. השטח שבנו את בי"ח כבר לא היה שייך לרמות רמז, אלא לעירייה. כשהייתה עלייה גדולה בשנות ה- 80, קלטנו בשכונה מעל 2,000 עולים מרוסיה. היה מעט מארגנטינה, הודו, פולין. השכונה הייתה מעורבת כש- 95% כולם מהעליות מ- 1948 והלאה. 

 

כשרה"ע פיימן נפטר, היה אחריו רע"ה למשך זמן קצר בשם צייזל ואז אחריו מונה רע"ה גוראל. גוראל ואנשי מועצת העיר, אישרו שאקבל את "יקיר חיפה". בשנת 1991 קבלתי אות הוקרה "יקיר חיפה". אני קבלתי את התואר בזכות הדאגה והטיפוח שכונת רמות רמז ובטיפול קליטות עלייה בשכונה. אני הייתי משנת 1950 עד 2000 יו"ר ועד שכונת רמות רמז. זה תפקיד שמראה על דאגה. דאגה שהשכונה תהיה שכונה מוכרת ומטופחת.

 

בכהונתי הקימו בשכונה שני גנים ציבוריים (אחד מהם היה גן מוצקין). ועד השכונה- מכל רחוב היה נציג בוועד השכונה. היינו בערך סה"כ כ-7 10 איש.דיירי כל רחוב, בחרו את הנציג שייצג אותם בועד.אני לא זוכר מי ייסד את ועד השכונה בדיוק, אבל אני הייתי מאוד בולט. אם לא הייתי מתעקש על הוועד ובדאגה מסורה, אני לא יודע מה היה.במשך הזמן הגיע יו"ר וועד נווה שאנן וביקש לאחד כוחות יחד עם וועד רמות רמז. הסכמתי בתנאי אחד- שמבחינתי אני דואג קודם כל לרמות רמז ורק אז לנווה שאנן. מה שקשור לרמות רמז, היה טיפול נפרד לגמרי.

 

עם הזמן נפתח גם בי"ס פיכמן ברמות רמז (חוץ מבי"ס "הבונים"). וועד רמות רמז היה גם אחראי על בחירות וועדי בתים. כל בניין היה צריך לדאוג לעניינים השוטפים שלהם.גם בתקופת מצנע, לאחר שגוראל נפטר, הייתי עדיין בוועד נווה שאנן ורמות רמז שכמובן אני דואג לאינטרסים של רמות רמז שהגיעה לכמעט 8,000 תושבים. היינו שכונה מוכרת מאוד בעיריית חיפה. הבת והבן למדו שניהם בבי"ס הבונים בשכונה. בסוף שנת 1997 בעקבות מצב בריאותי של אשתי ז"ל, עזבנו את רמות רמז ועברנו לרחוב טבנקין בשכונת נווה שאנן. כשבאתי לטבנקין, גם המשכתי לדאוג לשכונת רמות רמז. אמרתי להם כשעזבתי, שידאגו שיהיה משהו במקומי. אומנם בשנת 2000, סיימתי את תפקידי כיו"ר וועד רמות רמז, אבל המשכתי להיות חבר בוועד נווה שאנן. בשנת 2010, אשתי ז"ל חלתה ונפטרה. אני נתתי ותרמתי הרבה לחיפה. אומנם לא הייתי חבר מועצת העיר, אבל הייתי חבר בכל מיני וועדות עירוניות: וועדת שמות, וועדת תחבורה.היום כל אלה, בעיקר העולים מרוסיה, שקבלו את הטיפול הדאגני בתוך שכונת רמות רמז, כשפוגשים אותי ברחוב הם אומרים לי: "מויי'שה, אילו לא היית, זה לא היה קורה!"

 

שילוב העולים בשכונת רמז נעשה כך: רחוב אינטרנציונאל ברמות רמז, היה בית תרבות ששיך להסתדרות ולעירייה. שם היה חדר וועד, בית תרבות ושם פעלנו לקליטת עלייה ע"י זה שפתחנו להם מועדון לעולים שהיו באים לשם . בחגים היינו מזמינים את ראשי הערים. המועדון היה שייך לכל העולים, אבל עיקר העלייה הייתה רוסית. אותם העולים שרצו לקחת חלק מפעילויות, דאגנו להכניס אותם לחיי הציבור. חשוב לי לציין דבר נוסף, פעלנו הרבה גם עבור מרפאת קופת חולים ברחוב בורוכוב בשכונת רמות רמז.

 

בתקופת רע"ה אבא חושי, הקימו בשכונה בית כנסת לספרדים ולאשכנזים ברחוב ברנר. התרומה הגדולה שתרם אבא חושי הייתה שמכיוון שהייתה עלייה גדולה של ספרדים לעומת אשכנזים, רצו לבנות בית כנסת רק לספרדים. אנחנו הלכנו אליו וטענו שזה לא הוגן. יש גם עליה אשכנזית. הוא אמר לנו שאנחנו צודקים ושצריך לבנות את בית הכנסת שיהיה גם לספרדים וגם לאשכנזים בשכונה. אז בנו בית כנסת עם שתי  קומות- קומה לכל אחד מהם." 

 

 

משה קגן: "משה כגן נולד בקרמניץ, פלך ווהלין שבפולין. כבר בגיל צעיר החל לצייר, כשהוא לומד בעיקר מהציירים הרבים שהגיעו לצייר את עירו היפה ונופיה. 

ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש עירו על ידי הסובייטים בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הורע מצבה של משפחתו, והוא נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה. ב-1940 עזב את העיר ונסע לבקו שבאזרבייג'ן, והתפרנס הן מציור והן כטכנאי שיניים. התקפת גרמניה הנאצית על ברית המועצות הביאה להגלייתו של כגן לעיר קרסנובודסק שבטורקמניה, בהיותו "אלמנט לא בטוח".

אות יקיר חיפה: "הוא עיטור הוקרה המוענק מדי שנה על ידי ראש עיריית חיפה לנבחרים מבין ותיקי חיפה, שעסקו בפעילות ציבורית למען העיר ותושביה במהלך חייהם, כאות תודה והוקרה על תרומה ארוכת שנים לעיר ולמדינה. האות מוענק אחת לשנה, ל-12-18 אנשים שנבחרים מקרב ההמלצות והמועמדויות שהוצגו. (נלקח מהויקיפדיה).

 

 תשע"ו, 2016