מאגר סיפורי מורשת

משה קגן  –  יקיר העיר חיפה.בשנת 1981 הוחלט להעניק לו את האות: "יקיר חיפה", על פועלו למען התושבים והשכונה, במעמד מכובד של ראש העיר, אריה גוראל ז"ל."

 

שמי קגן משה. נולדתי בפולין בשנת 1923.המלחמה פרצה בשנת ,1939 בבית היינו שני הורים, אבא ואמא. שתי אחיות ואח. כשהגרמנים נכנסנו אלינו עד שנת 1941, היינו בעיר המולדת אח"כ העבירו אותנו לגטו בשדלץ.

 

בשנת 1942, אבא אמר:"קח את הרגליים והידיים ותעוף מכאן. אם לא תעשה כך, אף אחד לא יישאר מהמשפחה שלנו.", וכך עשיתי. המשפחה שלי כולה נספתה. שם גמרו את החיים. אני במשך שנתיים הסתובבתי ממקום הגטו עד לגבול רוסיה הלבנה. ב- 1944 הצבא הרוסי התחילה לכבוש את פולין בחזרה איתם התקדמתי בחזרה יותר למרכז פולין.

 

מהרגע שאבי ציווה עליי לעזוב ולברוח הייתי כל הזמן ביערות ובבונקרים. היה לי מראה יותר גויי, אז הסתתרתי גם אצל האיכרים. אכלתי וישנתי אצלם, אך לא תמיד זה הצליח לי. ברור שהייתי יותר רעב מאשר שאכלתי. רציתי להתקדם כמה שיותר לכיוון רוסיה הלבנה, שם הייתה לי משפחה מצד האבא. הגעתי לרוסיה הלבנה, אבל לא מצאתי אותם. גם הם נעלמו. הייתי לבד. לא נשאר לי אף אחד מהמשפחה. את השנתיים האלו שברחתי, תמיד הייתי צריך להיות בריצה ובבריחה ובהסתר שאני סה"כ ילד.

 

עד שבא הצבא הרוסי. אז התחלתי לחזור לכיוון מקום לידתי- ויינגרוב, אבל לשם לא הצלחתי להגיע. המלחמה הסתיימה בשנת 1945 .בתחילת שנת 1946 הגעתי לעיר שנקראת: קרקוב. הגעתי לתחנת הרכבת שם, ירדנו כל הנוסעים כשאני לבדי ונגשה אליי בחורה שהציעה לי לבוא עמה לקיבוץ בקרקוב, שאני בגפי (עם תיק קטן), זה לא קיבוץ כמו שהיה בארץ. באנו לשם ושם פגשתי את אחותה שהיא נהייתה לימים אשתי. לאחות קראו אידה ולאשתי איטה. כל משפחתה של אשתי, גרה בקרוקוב. הן גרו לא רחוק מהקיבוץ.

 

אשתי הייתה יחד איתי בקיבוץ והמשפחה שלה ב- 1946 החליטו כולם לעזוב את קרקוב ולעבור לגרמניה ובסוף מגרמניה הם הגיעו לקפריסין כי האנגלים תפסו אותם בדרך לישראל כשהיו על האוניה.בקיבוץ בקרקוב גרנו בדירה גדולה של ארבעה חדרים. היה חדר לבנות וחדר לבנים, היה מעין סלון ומטבחון והתחלנו בקרקוב לחפש עבודה. כשהמשפחה של איטה החליטה לעזוב לגרמניה, היא באה אליי ושאלה אותי: "משה, מה אתה אומר? ללכת איתם או להישאר איתך? אז עניתי לה: מה שאת מרגישה." אז היא החליטה להישאר איתי. וכך נשארנו יחד 64 שנים. בהתחלה נשארנו ביחד בקרקוב.

 

מקרקוב קבלנו דרכונים פולניים ובשנת 1948, אנשי ההגנה החליטו שאנחנו צריכים להגיע לארץ. אז נסענו עם הרכבות דרך פולין וגרמניה והגענו למרסיי בצרפת, עיר נמל גדולה. שם היינו כמה חודשים ספורים ויום אחד באו אלינו ואמרו לנו שאנחנו עוזבים לארץ ישראל. לקחו אותנו לנמל מרסיי כ- 300 איש והעלו אותנו לספינת דיג גדולה במשך כ- 13 ימים עד לנמל יפו. כשהגענו לנמל יפו, זה היה באותו שבוע בו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה, אז אותי ישר לקחו לצבא ואת אשתי העבירו אותה למחנה עולים ליד חדרה. שם נודע לה שאחותה (אחת מהן), גרים בחיפה. אז כשבאתי לחופשה ראשונה מהצבא, אשתי ספרה לי על זה והצעתי לה שנסע לחיפה ונראה. הגענו לחיפה והגיס של אשתי, היו כבר יותר מסודרים והוא עבד במנהל הקרקעות ואמר לנו שהוא יסדר לנו דירה. סדרו לנו דירה שבה גרו 3 משפחות. הייתה דירה של 3 חדרים שכל משפחה קבלה חדר אחד. מטבח ושירותים משותפים. בדירה הזאת גרתי עד שהשתחררתי מהצבא. עדיין לא היינו נשואים.

 

כשפרצה מלחמת העצמאות ב- 1948, הייתי חייל בחטיבת גבעתי בגדוד 54 ביחידת "שועלי שמשון". הייתה זו יחידה שכל המלחמה היה על ג'יפים.  בסוף 1948, אמרתי לאשתי אני רוצה להיות כמה ימים בבית. הלכתי לבקש חופש מקצין העיר כי אני רוצה להתחתן. גרנו ברחוב קטיף בחיפה (למטה בעיר ליד הרכבת התחתית).התחתנו. עשינו את החופה ברחוב יפו. מצאנו רב והלכנו אליו הביתה. אני זוכר שלא היה מספיק מניין כדי להקים את החופה. אז ירדתי למטה ברחוב יפו ותפשתי בחור תימני ובקשתי ממנו לעשות מצווה. כך עשינו את החופה. באפריל 1949, קבלתי שחרור מהצבא. גרנו עדיין בבית המשותף עד שנת 1958. שם גם נולדו לי שני ילדים: בת ובן ז"ל שנפטר מסרטן.

 

חיפשתי עבודה אז הלכתי לקצין העיר כחייל משוחרר והם הציעו לי לעבוד במכס בנמל חיפה כשוטר, הלכתי לשם וקבלו אותי. במכס עבדתי במשמרות. שבועיים בבוקר, שבוע לילה ושבוע משמרות ב'. העבודה שלנו הייתה לשמור בנמל נגד "מבריחים". היינו עומדים ליד כל שערי היציאה מהנמל. היינו עולים לאוניות ומחפשים שם ושם אני התקדמתי ונהייתי סמל. המעניין ביותר בעבודה במכס בנמל שהיה אולם נוסעים. הייתה עלייה גדולה שבעיקרה מפולין וקצת מצרפת. באולם הנוסעים הזה, פגשתי עולם חדש.עבדתי במכס בנמל עד שנת 1986. התחלתי כשוטר מכס ובשנים האחרונות לפני יציאתי לפנסיה, נהייתי מפקד המכס. הייתי אחראי על 100 איש.

 

יקיר העיר חייפה – פרק א' – מגטו שדלץ לעיר חיפהיקיר העיר חייפה – פרק ב' – השכונה שלי

"רוסיה הלבנה (בפולנית ביילורוסיה, ברוסית בלארוס) שבתחום המושב של האימפריה הרוסית, היתה בעלת יישוב יהודי תוסס".

 

"בֵּלָארוּס (בבלארוסית וברוסית: ?????????, ברוסית גם: ???????????) היא מדינה ללא מוצא לים הגובלת ברוסיה ממזרח, באוקראינה מדרום, בפולין ממערב ובליטא ולטביה מצפון. הייתה שייכת לברית המועצות, ולאחר התפרקות ברית המועצות הפכה למדינה עצמאית. מאז 1996 קשורה בלארוס עם הפדרציה הרוסית בסדרת אמנות ליצירת ישות הקרויה האיחוד של רוסיה ובלארוס, כצעד לקראת איחוד אפשרי בין שתי המדינות". ויקיפדיה

 

משה קגן: "משה כגן נולד בקרמניץ, פלך ווהלין שבפולין. כבר בגיל צעיר החל לצייר, כשהוא לומד בעיקר מהציירים הרבים שהגיעו לצייר את עירו היפה ונופיה.

ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש עירו על ידי הסובייטים בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הורע מצבה של משפחתו, והוא נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה. ב-1940 עזב את העיר ונסע לבקו שבאזרבייג'ן, והתפרנס הן מציור והן כטכנאי שיניים. התקפת גרמניה הנאצית על ברית המועצות הביאה להגלייתו של כגן לעיר קרסנובודסק שבטורקמניה, בהיותו "אלמנט לא בטוח".

 

תשע"ו, 2016