מאגר סיפורי מורשת

לזכרו של יקהת (יקוש) רובינשטיין ז"ל

יקהת נפל בליל התשעה ביוני, בקרב על משלט י"ד, הנמצא כק"מ ומחצה ממזרח לגבעת הכפר לטרון. הקרב נערך במסגרת מבצע "יורם".

בכ"ה בחשוון תש"ח (17 בנובמבר 1948) הועבר יקהת למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.

יקהת (יקוש) רובינשטיין, בן הניה ושלמה, נולד בכ״ד בחשוון תרפ״ח, 19 לנובמבר 1927, בכפר מלל ונפל במלחמת השחרור  ב-9 ליוני 1948. לאחר שירותו ב״משמר החופים" ובפלמ״ח שב למשקו, נשא אישה והקים לעצמו בית. בדצמבר 1947 התגייס עם ה״רזרבה" הפלמ״חאית לגדוד החמישי, שלימים נמנה על גדודיה של חטיבת "הראל". הרזרבה, כינוי ליחידות מילואים של הפלמ״ח שבהן שובצו משוחררי הפלמ״ח לאחר שרות כבן שנתיים. ה״רזרבה" נבנתה על פי שיוך גאוגרפי ומקומות המגורים של משוחררי הפלמ״ח, ואנשיה "מילאו" את גדודי הפלמ״ח או הקימו יחידות נוספות במסגרתו עם ראשיתה של מלחמת העצמאות.

מבצע "יורם" הוא הניסיון השלישי במספר לכבוש את לטרון ומשלטיה לאחר שני כישלונות צורבים במבצע "בן נון א' ובמבצע"בן נון ב', בשלהי חודש מאי 1948 (קרבות לטרון) . באותה העת החריף מצבה של ירושלים הנצורה וברור היה שהפסקת אש תכנס לתוקפה בקרוב מאד.

הפעם הוטלה המשימה על שתיים משלוש חטיבות הפלמ״ח, "יפתח" ו״הראל". חטיבת"הראל" כבר הייתה בזירה, אך מצבם של גדודיה, שלחמו באזור במשך חודשיים רצופים, בתנאים קשים ותוך נפגעים רבים, היה בכי רע. ובכל זאת, עיקר המאמץ הוטל על הגדוד החמישי העייף והמדולדל בכוח אדם.

על פי התכנית, הוטל על הגדוד החמישי לכבוש את משלט י"ג (גבעה 350), הגובל ממזרח עם משלט י"ד הגדול (גבעה315.5 ), ששלט ישירות על כל אתרי לטרון. משלט י"ג היה אמור לשמש קרש קפיצה לכיבוש המשלט המרכזי והמוגן היטב, משלט י״ד. הגדוד השלישי, מחטיבת "יפתח", בפיקודו של משה קלמן קיבל הוראה לחבור לגדוד החמישי לאחר כיבוש משלט י"ג, ולהיערך משם לכיבוש משלט י"ד, כשהגדוד החמישי יחפה עליו.

הגדוד הראשון של חטיבת "יפתח", בפיקודו של דן לנר, נשאר כעתודה, אך נשלח קודם כהטעיה לפעול כנגד הכפרים אל-קובאב ועימואס. על פי הידיעות שהיו בידינו, כוח גדול של שתי פלוגות מה״לגיון הערבי" החזיק את המשלט הראשי (י"ד) ואילו במוצב החוץ (י"ג) נמצאו רק מחלקה אחת או שתיים. עקב לחץ הזמן, הוקם בחיפזון רב מטה למבצע בפיקודו של יגאל אלון ובכפיפות לאלוף דוד מרכוס (מיקי סטון), שזה עתה מונה על ידי בן גוריון כמפקדה של חזית ירושלים. מפקד חטיבת ״יפתח", מולה כהן, שהגיע בראשית יוני עם יחידותיו מהגליל, מונה למפקד הפעולה. שינויים חפוזים נערכו בפיקוד חטיבת "הראל" ובפיקוד של הגדוד החמישי.

יששכר (ישכה) שדמי קיבל את הפיקוד על הגדוד. הגדוד החמישי יכול היה להעמיד למבצע רק פלוגת רגלים אחת, בפיקודו של זיוי צפרירי, שהורכבה מלוחמים ששרדו משתי הפלוגות המקוריות ומטירוני הנח״ל שהגיעו לגדוד כמה ימים לפני כן, ופלוגה נוספת שקובצה מחיילי פלוגת המפקדה והפלוגה המסייעת, מאנשי השירותים ומקבוצה שלישית של שארית הגדוד השישי. כעתודה הוקצתה פלוגת טירונים מהגדוד הרביעי.

עקב דחיפות הפעולה, ועל אף התכנית המסובכת וההתקפה המותנית, לא נערכו סיורים משותפים ולא נעשה תיאום מוקדם בין שני הגדודים שהיו אמורים לחבור על משלט י״ג, לא הובטחו ערוצי קשר אלחוטי ישיר ביניהם, וגם לא קשר עין ואמצעי זיהוי.

מפקדת הגדוד ה-5 התמקמה במשלט חיתולה בקרבת אזור הפעולה ואילו מטה המבצע היה על משלט 10, במרחק של כ־5 ק"מ מן היעדים הנתקפים.

ב־8 ביוני 1948, בשעה 21:00, צעדו 2 פלוגות של הגדוד החמישי משער הגיא מערבה. מסיבה לא ברורה, אם בגלל טעות בסימון היעדים במפות או בשל טעות בניווט עקב החשכה המוחלטת, נכנס הכוח לוואדי שבין שני היעדים, ובמקום לפנות לעבר משלט י"ג, עלה ישירות על משלט י"ד הקרוב ללטרון, שהיה מוגן היקפית על ידי כוח חזק. על פי עדות של מיג'ור אל- רוסאן, קצין המבצעים של הלגיון, שהגיעה אלינו רק לאחר המלחמה, התרכזו במשלט זה פלוגת רגלים של הלגיון, פלוגה מסייעת, ריכוז של מרגמות 81 מ"מ, משוריינים, קציני תצפית ארטילרית ומפקדת הגדוד. לאחר חצות נתקלה מחלקת החוד של פלוגת זיוי בעמדת הלגיון. זיוי, שלא חש בטעות הניווט, פקד להסתער. חיילי הלגיון הופתעו אך לא נסוגו. החלה לחימה עיקשת בכל חלקי המשלט.

האויב האיר את השטח בזיקוקי תאורה, וכיסה אותו באש תופת. תוך כמה שעות הצליח הכוח התוקף לכבוש את העמדות שבמדרון, והחל להתקדם לעבר קבר השייח שבפסגת המשלט.

מספר ההרוגים והפצועים הלך וגדל. גם בשלב זה, כשכבר היה ברור שכוח הלגיון עולה בהרבה על שהיה ידוע מראש, לא הבחין זיוי שהוא נלחם על משלט י"ד, ולא על משלט י״ג. בינתיים הצטרפה ללחימה גם הפלוגה השנייה של הגדוד, שסייעה בכיבוש הפסגה. זיוי הציע למג״ד (ישכה), שאתו עמד בקשר אלחוטי רצוף, שהגדוד השלישי יחבור אליו בהקדם ויתקוף, כמתוכנן, את המשלט הבא.

ניתנה הוראה לגדוד השלישי לנוע משער הגיא כדי לחבור לכוח של הגדוד החמישי במשלט י״ג, בהנחה שהוא כבר נכבש על ידי כוחותינו. הכוח של הגדוד השלישי, שהתקדם לעבר משלט י"ג, נתקל באש קלה של האויב וחייל אחד נפצע. באין קשר ישיר, דיווח מפקד הגדוד למפקדה שאנשי הגדוד החמישי, שאמורים להימצא על המשלט, יורים עליו. התשדורת הועברה לזיוי דרך ישכה, וזיוי ענה שאיש מאנשיו לא ירה לכיוון שממנו הם מצפים לגדוד השלישי. ניתנה הוראה נוספת לקלמן לעלות על משלט י"ג, וגם הפעם נתקלו חייליו באש קלה ונסוגו.

מפקדת המבצע לא הצליחה לקרוא את המצב בשטח, ולהבחין בהישג העצום של הגדוד החמישי.

ב-5 ביוני, בכלל ההכנות לתקיפת ריכוזי האויב לקראת כניסת ההפוגה הראשונה לתקפה (מבצע יצחק), תוכננה התקפת מלקחיים גדולה על אזור לטרון (מבצע יורם). התכנית הראשונה היתה: תקיפה במזרח בציר מעלה החמישה – קוביבה-בידו-רמאלה בידי חטיבת הראל המתוגברת בגדוד 52 של גבעתי, ותקיפה במערב בציר לטרון-רמאלה בידי חטיבת יפתח- שהועברה באותו זמן לפרוזדור ירושלים מן הגליל העליון, כדי להחליף את

חטיבה 7. על שאר חטיבות החזית הוטל לרתק בלטרון ובירושלים.

בינתיים, חלף זמן רב. הכוח המצומצם של הגדוד החמישי המשיך להילחם עוד כ-3 שעות, והשתלט על רוב היעד, וכוחות הלגיון החלו לסגת. תוך כדי כך נהדפו שלוש התקפות נגד של הלגיון, שנעזר באש ארטילרית מרוכזת. מספר האבדות הלך וגדל, ועוצמת הכוח נחלשה מאוד.

במפקדת המבצע החלו לחשוש, שאנשי הגדוד החמישי ייחשפו לאור היום, כשהם בלב מתחם האויב וללא הסיוע המתוכנן.

ואז, בשעה חמש וחצי לפנות בוקר, ניתנה הוראה לסגת, במהירות וללא חיפוי, בטרם יאיר השחר. החלה נסיגה מהירה מהשטח שנכבש במשך הלילה, תחת אש האויב, שהחל לחזור למשלט י"ד.

למרות האש והלחץ הכבד, השתדלו הלוחמים לסגת בצורה מאורגנת. החיילים הבריאים המשיכו להילחם בעמדות כדי לחפות על נסיגת 60 הפצועים. חלק מן הפצועים נעזרו על ידי חבריהם, חלק נישא באלונקות וחלק נסוגו בכוחות עצמם. כשעלה השחר, התאוששו הערבים, חזרו לעמדותיהם וירו בכל כלי הנשק שהיו ברשותם. אחרון הנסוגים היה מפקד הפלוגה, זיוי צפריר.

בקרב זה נפלו 18 מחיילינו, וביניהם יקוש, ונפצעו כ-60 לוחמים. למרות הכישלונות היו למבצע "יורם" הישגים ניכרים.

"הלגיון הערבי" איבד לראשונה את בטחונו העצמי, כוחותיו הוסטו מירושלים ללטרון ובכך הוקל הלחץ על העיר הנצורה. הלגיון הסתגר במובלעת לטרון ונמנע מלפעול בגזרות אחרות. קטע הכביש, שחיבר את "דרך בורמה" עם שער הגיא, שהיה נתון תחת אש מלטרון, נפתח לתנועה חופשית.

הניה רובינשטיין ז"ל, אימו של יקהת

על ילדותו נכתב על ידי אימו שכתבה לנשמת בנה, שיצא מבית אבא ואמא בכפר מלל ולא חזר.

עצוב, עצוב מאד, אם הגורל מטיל על אם לקונן על מות בנה, שמנתה בחייה את עשרים שנותיו בלבד ולא יספה. ואף אם אותו גורל הוא מנת חלקן של רבות כמותה, ואף אם היה טעם במותו של יקהת -אין הדבר מפיג את השכול במאומה.

ואיך לקונן? לא גדולות ונצורות יש לספר עליו. ספק נער בחור, עומד הוא לעיני בכל פשטותו וטוהר נפשו, נכונותו לעזרה ולהקרבה עצמית. והנו לי-אמו-מקור לא אכזב של זיכרונות וחוויות, מיום היוולדו בכ"ג במרחשון שנת ה'תרפ"ח עד יום צאתו מהבית בפעם האחרונה.

יקהת הוא אחד מהמאות הרבות של נערים בני גילו, שנפלו באותו הזמן ולשם אותה מטרה, ולכאורה אין פה להוסיף ולציין מהו המייחד את הנער הזה מני רבים. לא פאר ולא הדר הוא הרקע הביתי שעליו חונך, לא היה מן העילויים בלימודיו, לא הצטיין בכשרון מיוחד, שעשוי היה להעלותו על פני חבריו, מסכת חייו לא נארגה ממאורעות יוצאים מין הכלל, שעלולים היו להטביע את חותמם ולהפכו לבעל אופי מיוחד. בקיצור – נער כרוב הנערים.

ביתו בית אנשי עבודה, בית הספר – בית חינוך כפרי, סביבתו- רוח ונוף ארץ ישראליים השווים פחות או יותר לרוב אנשי העבודה בארץ.

אף על פי כן, כאשר אעביר לעיני רוחי קו לקו, תכונה לתכונה, גילוי לגילוי, הרי גבלה דמותו עם גבורה נפשית מיוחדת. דווקא מהתנאים הפשוטים- שרק מקצתם תיארתי- ידע הוא לדלות את הטוב, את האמיתי, ולהישמע לרחשי ליבו. לא לשם התרברבות ועשיית רושם הלך כבר בשנתו ה- 15 ל"משמר החוף", וקיבל כל תפקיד שהוטל עליו. עם יסוד פלמ"ח- היה בין הראשונים שהתנדב וליווהו בכל להט הנעורים ומסירות הנפש, עד יומו האחרון.

רק לפרק זמן קצר, בין הזמנים, חזר הביתה וחשב על בניין אושרו הפרטי. החליט לקשור את עתידו עם כפר מולדתו ובית הוריו, כל המשפחה טרחה לעזור לו בבניין ביתו בחצר המשק, שהוא עצמו תכנן וביצע. הנה זכורה לי תמונה, שלעולם לא תמוש מזיכרוני. יקהת עמד כשכף הטייחים בידו ועסק בעבודת טייח בביתו, הוא פיזם לו אגב מעשה שיר אשר אני- בעמדי על ידו- שמעתי בשיר זה את כל רחשי ליבו את חלומותיו על האושר המקווה, את התחלתה של תקופה חדשה בחייו- וליבי מלא על גדותיו. פתאום פנה אלי ואמר: אמא! אני מתגייס! המילה הממה אותי. המעבר הפתאומי מהשלווה האזרחית, מהחלום על העתיד הקרוב, לקיצוניות שנייה, למילוי חובה לארץ ולעם לפי צו פנימי שאין מנוס ממנו. אני כמובן טענתי טענת אם: "יקהת, הרי זה לא יתכן, אך זה חזרת, עליך לסיים את מה שהתחלת. מלבד זאת- גם אחרים טרם הלכו". על כך ענה: "עלי לשמש דוגמה- אם לא אלך אני -לא ילכו גם אחרים". וכך הלך ולא חזר עוד.

ובשמעו על נפילת חברו הטוב יהושע ז"ל, כתב באחד ממכתביו, בהתרגשות רבה, כי לא ירגע עד אשר יקום את נקמת דם יהושע.

פשוט, חברותי, טוב לב, שנא ריב ובכי, מוכן לעזור בכל עת. את עניין ההגנה על כל הכרוך בו קיבל בפשטות, ללא תמורה,  כדבר המובן מאליו. כזה היה יקהת.

כידוע, אין צרות בני אדם דומות אחת לחברתה. גם בזה הפלה אותי הגורל לרעה: לא זכיתי ללוותו למנוחת עולמים כי בין הנעדרים היה.

תשמשנה שורות מעטות אלו יד ונר לזכר יקהת כי לא ייעדר.

רפאל שפר, חברו

רעי יקהת,

היכרתיו, את הילד "יקוש" (כך קראו לו) כבר בעמדו בשנה השישית לחייו. חברים היינו ויחד למדנו בבית הספר.

שובב וער היה. זכורני, כי כעונש על שובבותו העביר המורה את יקהת בן השמונה, לכיתה י' של בית הספר, והוא הוכנס לכיתת בוגרים ממנו כפליים. שם שהה יקהת מספר ימים, ולמרבה תימהון המורים תפס וקלט הרבה מהמדובר באותה הכיתה.

יום אחד, כאשר שיחקנו יחד בחצר בייתי, מצאנו שיח רך של עץ האיזדרכת. יקהת עט אל המציאה ופיתה אותי, כי עלינו לטעת שיח זה ולגדלו. באנו אל אימי וביקשנו ממנה מקום לשתילת הנטע. אמא נענתה מיד לבקשתנו מתוך ידיעה ברורה כי סופו של אותו נטע לנבול כעבור זמן.

מאז היה יקהת שוקד לבוא לעיתים קרובות ולטפל באותו נטע, שלגודל תימהון אימי הכה שורשים והיה בקרב הימים לעץ ענף וגדל נוף, המתנשא גבוה בתוך חצרנו.

יקהת נולד בכפר וחיי את חיי הכפר בכל נימיו.

מי לא ידע את יקהת העובד מעץ לעץ בשדרת כפר מלל המפורסמת? היה ילד בריא וזריז.

בינתיים גדלנו ודרכינו נפרדו. יקהת שאהב הרפתקאות, החליט להתגייס למשמר החוף שהיה קיים בזמן מלחמת העולם השנייה. בן 16 כבר היה חייל.

נפגשנו שנית כשהוחלט ביננו להתגייס לפלמ"ח. יקהת אך זה עזב את משמר החוף והחליט שעליו להוסיף לשרת, והתגייס שנית. אותו רופא, שבדק אותי ואת יהושע מרגלית ואת יקהת לא היו לו כל טענות על יקהת כי מצא אותו חזק וחסון, והוא בן שבע עשרה.

יקהת בא למחלקת הסיירים במשמר העמק, והוא תמיד בקרב הטובים. עינו חדה ורגלו איתנה- וכך נעשה לסייר.

לפיצוץ משטרת גבעת אולגה נבחר יקהת כחבלן, כי מי כמוהו יזחל וירוץ במשא של 50 ק"ג חומר נפץ?

בעבודה במשק הצטיין תמיד, ונעשה לטרקטוריסט עצמאי. בשריד נעשה בנאי מתלמד, ואף בזאת מצליח מאד. כשצבר יקהת למעלה משנתיים שירות, ביקש שחרור. השחרור ניתן לו והוא חזר הביתה ועבד בבנאות: הצליח במידה יוצאת מן הכלל, ונעשה בנאי מסוג א'.

בתחילת ה'תש"ח פרצו המאורעות. יקהת נקרא מה"רזרבה" של הפלמ"ח לגדוד לוחם, והוא נמצא במחלקת חולדה המפורסמת. בטרם נשא את בחירתו, ובטרם סיים את בניין ביתו. כשעלתה השיירה האחרונה לירושלים עלה עם גדודו גם יקהת. מאז ראיתיו אך מעט. שאלתיו למעשיו והוא אמר: -לדעתי עשיתי ותרמתי די, רוצה אני לחזור בהזדמנות הראשונה לבנות את בייתי ואת משפחתי…. אבל אותה הזדמנות לא נזדמנה לו ליקהת. בהיות הכוחות דלים בחטיבה נלקחו גם אנשי הנשק המסייע לפלוגות מסתערות. יקהת הצטרף לאחת מאותן הפלוגות שהסתערה על אחד ממשלטי לטרון. הוא נפצע בשעת הקרב ובתוך המהומה נסוגו חבריו בלעדיו ובלעדי פצועים אחרים….

מפקד מחלקתו סיפר, כי בין יתר הקריאות שמע את יקהת קורא:"נפצעתי"! הוא ניגש אליו ושאלו מה קרה, ואז חזר יקהת ואמר: "אני פצוע" ומאז לא ראוהו עוד.

יוסף, חברו

יקהת – איש הקו הישר

אחרי מותם של יקרים לנו, רגילים אנו לבקש את המיוחד. את היוצא מן הכלל שהיה בהם באישיותם ובמעשיהם. ומדרך הטבע، כמובן, שאנו מבקשים את המיוחד לטובה, את המיוחד שאנו רואים בו מעלה לגבי "סתם בני אדם". כך אנו מעירים את ההולך מאיתנו באור חד צדדי, ובאור זה קורנת לנו דמותו מאז והלאה.

אולם לי, שהיה לי קשר מסוים אל יקהת: זמן קצר כמדריך, וזמן ארוך מתוך שהיה חברו של אחי. לי יקרה וחביבה דמותו ה"בינונית" של יקהת, ואני משתוקק להאיר אותה רק באותו אור שהיא קורנת לי.

יקהת שייך היה לאותו חוג אנשים, שאין מתפעלים מהם ואין שמים לב אליהם במיוחד, אבל הם מהווים את היסוד העיקרי והמוצק ביותר בתוך הכלל שבו הם נמצאים. כמו הלחם שבמזון שלכאורה אינו מנה לעצמו וטיבו קבוע ועומד ואף על פי כן אי אפשר לארוחה בלעדיו: כמו הלבנה שבבניין, אשר אף כי אחת היא בכל הבניינים ובכל מקום בבניין ובסופו של דבר אין אדם רואה אלא את סיד הקירות ויפי הבניין כולו- בכל זאת אי אפשר לבניין בלעדיה.  יקהת היה האדם הפשוט: אחד מאלה, שהם החלק הבטוח והקבוע והמוצק ביותר בכל ציבור. אנשים כמוהו עומדים בשתי רגליהם במציאות, בקיים, וכל משא אשר יעמיסוהו על כתפיהם- יכול אתה להיות סמוך ובטוח, כי לא יפנו לצדדים ולא יתחכמו, אלא יביאוהו, כדבר המובן מאליו, למקומו הנועד לו.

יקהת לא עשה דברים יוצאים מן הכלל: אולם כל שהוטל עליו- עשה ללא טענות ומענות, ובלי כל כוונה לעשות "מלאכת רמייה". הלימודים בבית הספר לא עניינו ביותר -אבל אני העד, שלא בעט בלימודים משום זה, ולא היה מריר ומתמרמר. הוא השתדל כל הזמן ללמוד-  לפי כוחו אבל לא יותר מכן. משלא הספיק לו כוחו- נעצר, ובחיוכו הוותרני המיוחד לו ולאנשים השלמים כל כך, היודעים כה יפה להשלים עם גורלם, היה מניח הצידה את הלימודים כאומר:  "אני את חובתי עשיתי ודי".

גדל קצת, וברחוב שלטה הדעה כחובת כל אחד לעשות להגנת ארצנו (והימים ימי המלחמה בנאצים) – הוא קם והלך ל"משמר החוף". ושוב בלי "התלהבות שבקדושה" ואף לא בכאב וחרדה של מקריב קרבי، אלא פשוט דבר המובן מאליו، מתוך אותו חינוך ותרני ושליו.

ב"משמר החוף" חיים אפורים. בלי מעללים ובלי תמורות גדולות. הווי חדגוני וחובות יומיומיות קטנות ומטרידות, וכל ימים מספר חופש קצר. ויקהת מקבל הכל כפשוטו ממלא בדייקנות את המוטל עליו, לא מסתבך ולא "מתעצבן" ואין מטיל דופי בהתנהגותו. מסופקתני אם ידע מהי התרגשות של עשייה.

חזר ממשמר החוף ועודו צעיר מאד. שוב מהלכת הרוח ברחוב:" צריך" ללכת לפלמ"ח. החברים הטובים הולכים לפלמ"ח צריך?- מילא. יקהת קם והולך גם הוא. אם חובה היא, הרי שצריך למלא אותה מבלי לעשות מזה "עניין".

ולפי טיבו וטבעו, היה יקהת בפלמ"ח "איש השורה". גם שם לא התבלט במיוחד, אולם איש אינו יכול לטעון כנגדו. פלמ"ח היה, כידוע, מקום להתבלטותם של כל מיני "חברה'מנים"- באימונים, בפיקוד, ובעניינים חברתיים -כמו שירה ו"צ'יזבאטים" ופולחן של קפה ומעשים מבדחים ותעלולים. יקהת לא בלט, אולם הכל ידעו כי יקהת הוא נאמן שאפשר לסמוך עליו. באימונים השתדל כפי כוחו לבצע הכל על הצד היותר טוב. בפעולות ובמבצעים היה שלו וכבד וקר ובוטח- מה היה יקר יותר מתכונות אלה באותן ימים נסערים? מה טוב היה מכתפיו הבוטחות של יקהת בזמן העלאת מעפילים בחוף ופיצוץ תחנות משטרה בריטיות?

חזר מן הפלמ"ח- והוא מגיע בינתיים לשנות בגרות. שוב- צריך להסתדר בעבודה ולדאוג ל"תכלית". יקהת לא הרחיק לכת: תפס את אמנות אביו בידו, השתקע בה במיטב כוחו ומרצו- אולם שוב, בלי מאמץ מופרז ובלי עצבנות. והרי זה יקהת, כבד וחייכני, מניח אריח על אריח בתנועות קצובות מדודות ובוטחות ועד מהרה הוא בנאי ממדרגה ראשונה. תענוג מושלם היה לראות איך העבודה הקשה והגסה הזו מחליקה כאילו מאליה תחת ידו של יקהת והקיר מתרומם לו בשקט -בשקט….

ובאותה פשטות חייכנית וותרנית, הניח שוב את אמת הבניין, ויצא שוב למרחקים לקול הפקודה שקרא לאנשי המילואים של פלמ"ח בפרוץ מלחמת השחרור. בשמו אין קישורים למעשי גבורה ולחרוף נפש, גם פה לא היה אלא חייל פשוט הנשמע לפקודות. צריך לצאת לסיור או לפעולה -הבה נצא. אפשר להישאר במחנה, אפשר להחליף את כלי המלחמה בכלי המטבח ולהועיל בכך לניצחון. אם כן למה לא? חסרים רגמים ויש איפוא צורך לחזור אל הנשק- לו יהי כן. ויקהת כבר לומד ברצינות את מלאכת הרגימה. ואם באו מים עד נפש וצריך לקחת פשוט רובה ביד ולצאת אל קרב נואש- הרי שוב, באותו חיוך וותרני, באותה פשטות שבהשלמה, באותה שלווה נפלאה- לוקח יקהת את הרובה לידו ויוצא עם חבריו אל הקרב, שמשם אין הוא חוזר עוד.

אכן, יקהת עשה רק את אשר דרשו ממנו. אבל מי מאיתנו יכול להתפאר שידע כך בשלווה תמימה וותרנית، מתוך חיוך תמיד, לעשות הכל- את הקל ואת הכבד ביותר. את הפשוט ואת המסוכן ביותר. את המעשה היומיומי האפור והמטריד ואת המעשה שיש בו משום עלייה על המוקד?  מי מאיתו יוכל להתפאר, שכל כך מעט רגז והרגיז בחייו כמו יקהת.

מלבד תכונה יסודית זו של פשטות והשלמה, קיננו ביקהת עוד תכונות, שבדרך כלל אינן מבליטות את האדם אשר אלה לו -אבל תכונות יקרות הן מאד.

האחת- יושר לבב. כל פניות לא היו לו ליקהת. תוכות כברו, ליבו היה גלוי ופרוש. וכאילו לא העלה בדעתו כלל כי אי אפשר להסתיר את האמת במסווה. ואם העיק עליו דבר- לא חשש לאמרו כמו שהוא. סודות לא היו לו בפני שום אדם.

והשנית- חברות נאמנה. כשהיה יקהת קטן, היה שותף מצוין לכל משחק ותעלול. הוא לא השתדל להתבלט ולעלות על האחרים, אלא כל מאמציו היו תרומה להצלחת המשחק בכללו. לעתים קרובות יקרה במשחקים שה"הגה" בידי יחיד או יחידים. והאחרים אינם אלא נגררים. בכל המשחקים שבחברתו היה יקהת מעין "נפש המאזניים". וכאילו בלי כוונה מיוחדת היה מסתדר כך, שהכל היו שותפים שבעי רצון למשחק. בהצגות שהיו החבריא מכינים, הוא היה משליט מרוחו הטובה על השאר, עד שהיו כל המשתתפים נעשים מעין חבורה יוצרת. בגלל תכונה זו של איזון והשלמה שהייתה בו, הרי אף על פי שלכאורה לא בלט בשום דבר, דבקו אליו חבריו באהבת נפש. כיצד היו הורים תמהים ואף רוגזים על בניהם הדבקים בנער "שובב וריקני" זה , כביכול -ולא היו רואים, אילה מעינות, חיבה ותום ורעות נאמנה מיקהת אל כל רעיו הסובבים אותו.

רעות נאמנה ונפלאה זו מצאה את ביטויה הכביר ביותר באהבתו של יקהת לזו، אשר בה בחר כחברת חייו בהיותו צעיר ביותר, ולה שמר אמונים כמה שנים עד רגעו האחרון. "דרך גבר בעלמה "הלא בהצנע היא, ואת אשר ידע הלב לא יסופר אלא ברמז- ומה גם, שנתפורר ונותץ בניין האהבה הנפלא ההוא עם נפול יקהת. אבל מי שראה באיזו אמנות אומן טופחה האהבה הזו, כיצד מלאה את כל ישותו של הנער, מה מסור ונלבב היה בכל התנאים, ואיך הקדיש לה את כל נפשו ומאודו ממש. ללא שיור- הוא התאבל עד אחרון יומו על אימת דרכי הגורל, הקורעות ככה לב מלב, והרומסות ככה את הנפלא ביותר שבאדם.

חיים פ, חברו לנשק

למשמר החופים התגייס יקהת בשנת ה-תשע"ב והוא אז רק בן ט"ו שנה. משמר החופים היה מעין מזיגה של נוטרות ופלמ"ח, והשירות בו כלל אימונים ושמירה על החופים. בכל זמן שירותנו שם לא אירע שום מאורע מיוחד. אבל את התפקידים הרגילים והקבועים שהיו שם מלא יקהת בסדר ובאחריות לשביעות רצון מפקדיו.

בזמן שירותו בפלמ"ח, לפני מלחמת השחרור, לא הייתי אתו -אבל עם פרוץ המלחמה ניזדמנו שוב יחד בחולדה.

הצד החיובי שביקהת- שאהב לדאוג לחבריו, לנוחיותם ולטובתם. מעשה, שקנתה הסוכנות בגדרה מחנה צבאי בריטי ששימש בית חולים. שני צריפי פח הובאו לחולדה ונועדו לשמש לנו למגורים.

יקהת ריכז את עבודת הקמת הצריפים ולמעשה הוא שהקים אותם למעננו. תוך הזמן הוא נתמנה להיות טבח של הגדוד החמישי ואת העבודה הזו מילא בהצלחה ובכשרון. אולם גם מחוץ לתחומי עבודתו היה שש לעזור לחבריו ולטפל בהם ככל אשר מצאה ידו.

ידוע כי עד מלחמת השחרור השתתף במבצעים נועזים ומסוכנים. אולם נראה כי קציר המוות בין הלוחמים הילך עליו אימים, וככל שגברה המלחמה כך גברה הרגשתו כי הנה הוא הולך למות. היו בחורים שהיו אצים לצאת לפעולות בלי חשבון. את יקהת ליוותה הרגשה שלא יחזור….

אחרי שעלה הגדוד לירושלים, הוסיף יקהת לעסוק בתפקידו כטבח. דאגתו הנאמנה היתה יקרה מאד שם. הוא היה בא ומבקר אצל הפצועים, מביא להם ממתקים מעודד אותם ומטפל בהם ברצון. הוא ידע גם את נפש החייל העייף והרעב, ובפגשו את חבריו העייפים היה ראשית כל מושיב אותם ומאכילם.

אולם, ככל שגברה המלחמה כאמור כך העיק עליו פחד המוות. כשעלתה השיירה של הגדוד החמישי לירושלים כבר היה אריה בן הלל בנופלים ומשום כך עלה יקהת ירושלימה שמירושלים לשפלה לא יגיע עוד, וצל המוות היה עליו תמיד. מכל מקום, אף כי חי מתוך הרגשה ברורה זו- הנה כשהיה הכרח בו בשדה הקרב, הלך שמה.

לב נאמן שנדם…

הזוית האישית

נהניתי מאוד לחקור עם סבתא את קורותיו של יקהת, למדתי המון על אם שלא הכרתי מימיי ועל סיפורו החשוב, תודה רבה סבתא.