מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי וקורות חיים סבתא אורה

נולדתי בשנת 1944 בבית החולים בילינסון בפתח תקווה לאמי רוזה זלדה לבית ויינשטין ואבי גרשון יצחק יערי. גרנו במושב כפר אברהם. היה לנו משק בו היו פרות ותרנגולות ובנוסף הוריי עסקו בפעילות ציבורית. בבית דיברנו רק עברית. הורי האמינו כי יש להחיות את השפה העברית וגם כדי לאחד את היהודים שהגיעו לארץ מכל קצווי תבל. המשפחה הייתה משפחה דתית לאומית.

אמי רוזה זלדה נולדה בשנת 1906 בעיירה וילקומיר שבליטא להוריה מרים לאה ודב ויינשטין. בהיותה ילדה הם עברו לעיירה פזלוה שם הייתה להם תחנת קמח. בשנת 1914 הם עברו לעיירה שירוונט. להוריה היו 5 ילדים: שמעון הבכור היגר לדרום אפריקה והקים שם משפחה. אמי רוזה זלדה שעלתה בשנת 1925 לארץ. האח אלי מאיר שהיגר גם הוא לדרום אפריקה ולא התחתן. על שתי האחיות הצעירות, חיה עטל גוזינסקי ורחל לוין אין לנו פרטים, וכנראה נספו בשואה.

פעילות אמי בצעירותה בליטא – רוב השכלת אמי נרכשה מאביה ואחיה, בעיקר עברית ולימודי קודש שמשם שאבה את אהבת התורה ואהבת הארץ. ראשית פעולתה התבטאה באיסוף כספים לקרן קימת וקרן היסוד. בהמשך ביוזמתה התארגן ארגון נוער ציוני "חרות ותחיה" היא שימשה כיו"ר הארגון. היא ניהלה תעמולה לעלות לארץ וב-1923 הצטרפה לחלוץ "המזרחי". בשנת 1925 עלתה לארץ.

מאחר שהליטאים לא אפשרו ליהודים לעזוב את ליטא, הקבוצה בת 34 חברים ברחה באניית המשא "אסיה". ממשלת ליטא הכריזה עליהם "פרסונה נו גרטה". (אישיות לא רצויה)

אבי גרשון יצחק נולד בשנת 1906 לבינה ואברהם וולדמן (יערי) בעיירה סטוינוב שהייתה בתחום גליציה פולין והיום בתחום אוקראינה. להוריו נולדו 3 בנים: אבי שעלה לארץ בשנת 1925. בהמשך עלו גם ההורים ואחיו זנגוויל שלא התחתן. האח משה צבי נשאר בסטוינוב, נישא לשיינדל ונולדו להם שני ילדים. מכיוון שהיו בעלי רכוש, החליטו להישאר שם כי חשבו שהרכוש הרב יהיה מגן להם בעת צרה. לבסוף הם נספו בשואה.

הוריי עלו כאמור בגפם בשנת 1925, במסגרת קבוצת "החלוץ המזרחי", הם הכירו במושב שדה יעקב והתחתנו בשנת 1927. אמי חלתה בקדחת ואז הם נאלצו לעבור משם. בשנת 1932 הם הקימו עם מספר חברים את מושב כפר אברהם שליד פתח תקוה. להורי נולדו 3 ילדים: יעקב, דורה ואני .

ההתנדבות הייתה משאת נפשם של הורי. למרות שאמי הייתה עסוקה באחזקת משק חי וטיפול בשלושה ילדים, היא הייתה פעילה בארגון הפועלות של הפועל המזרחי, שם דאגו לעולים החדשים, בעיקר לילדים. אבי עסק בשליחויות רבות בארץ ובחו"ל. בשנות החמישים הוא העלה עולים ממרוקו ודאג לקליטתם בארץ. העולים שהעלה הקימו בין היתר את המושבים יד רמב"ם ובית עוזיאל.

תמונת אבי על סיפון אוניה בדרך למרוקו

תמונת אמי עם ילדי עולים שאספה לביתנו

ילדות ונעורים

למדתי בבית ספר ממלכתי דתי במושב כפר אברהם, תיכון למדתי בישורון פתח תקווה. מאחר שגרתי בכפר שהיו בו מעט ילדים ורובם היו בנים, שיחקתי עם הילדים הרבה כדורגל. הייתי בתנועת בני עקיבא וגם הדרכתי שם.

הקמת משפחה וחיל האוויר

הכרתי את מנחם שרון שהפך לבעלי לעתיד דרך חברים משותפים. התחתנו בשנת 1965 בבית השריון שבתל אביב. החתונה נערכה בהשתתפות משפחותינו המורחבות, מפקדים מחיל האוויר וחברים. נולדו לנו שלשה בנים: עידו – 1966, יזהר – 1968 ואמיר – 1974. התגוררנו בשיכוני משפחות אשר בבסיסי חיל האוויר. הילדים למדו בבתי ספר בישובים הקרובים. אחד הקשיים היה הצורך במעבר מבסיס לבסיס אחר כל 2 – 3 שנים והצורך להחליף בית ספר, חברים ומקום עבודה לי. ניסינו לשמור על שגרת חיים רגילה ובריאה בצד מצבי כוננות, מבצעים ואין ספור הזנקות ליירוטים אשר מנחם השתתף בהם.

בינתיים התבגרנו, הבנים הפכו לגברים, נשאו נשים והקימו משפחות: עידו נשא לאשה את רנה ארנון ונולדו להם שתי בנות – אופיר וגילי. יזהר התחתן עם אן בוטשטיין ונולדו להם שתי בנות – דניאל ואביגיל. אמיר נשא לאשה את ענבל זאבי ונולדו להם שלושה ילדים – נדב, רועי וסתיו.

החיים בבסיסי חיל האוויר

לאחר נשואינו עברנו לגור בבסיס חיל האוויר בחצור. בבסיס גרו משפחות הטייסים, המכונאים וכל יתר משפחות החיילים שהיו דרושים לפעולה מידית להגנת המדינה. האווירה בשיכון משפחות הייתה נעימה הרגשנו כחלק ממשפחת חיל האוויר, גידלנו את הילדים ביחד, כולם עזרו אחד לשני. ידענו שאנו תורמים לביטחון המדינה. הדאגה לבעלים הייתה רבה, בעיקר כשטסו טיסות בלילות חשוכים, במזג אויר חורפי, שלא לדבר על טיסות קרביות ומבצעים מעבר לקוי האויב. כללית הרגשתי שאני צריכה להעניק שקט לבעלי ולשחרר אותו מבעיות היום יום כדי שיוכל לתת את כל כולו לתפקידיו בצבא ולטיס.

מלחמת ששת הימים 1967: המלחמה פרצה ביוזמת מדינת ישראל אשר חשה מאוימת כאשר הצבא המצרי נכנס לסיני וחסם את מיצרי טיראן ונתיב השייט לאילת. פינוי משפחות מחצור – מאחר שהבסיס היה מוגדר אזור שעשוי להתקף ולהיפגע, משפחות הטייסים הוכרחו לעזוב את ביתם. כך מצאנו את עצמנו אורזים ולוקחים את הילדים למקומות שונים בארץ. הזמנתי 2 חברות שלא יכלו להגיע למשפחתן להיות יחד איתי אצל הורי. עיקר הקושי היה בדאגה לבעלים הטייסים. במקומות ששהו מספר גדול של משפחות טייסים הקושי היה גדול יותר כי היו טייסים שנהרגו או שנעדרו וההודעות נמסרו לנשים ולמשפחות במקום מושבן. כל פעם שהגיעה משלחת להודיע על נפילת טייס, כלם נכנסו לחרדה והתפללו שלא באו אליהם.

מלחמת ההתשה 1971-1967: מלחמת ההתשה עם המצרים והסורים החלה מספר שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים. במלחמה זו נשארנו לגור בבסיס. היה דרוש מאמץ גדול כדי לשמור על שגרת חיים רגילה כאשר הבעלים יוצאים ללחימה לעתים תכופות. טייסים רבים נפלו בשבי או שנהרגו. השתדלנו לתמוך במשפחות החברים ולעזור להם להתמודד עם המצב הקשה אליו נקלעו.

לדוגמא, שמוליק חץ ז"ל היה חבר קרוב ומפקד טייסת פאנטום. הוא היה אמור לאכול עם רנה אשתו והבנים אצלנו בשבת בצהרים. הוא יצא בבוקר לתקיפה מעבר לתעלה ומשפחתו באה אלינו בלעדיו. לפני הארוחה הזניקו את מנחם בעלי מהבית והוא זינק עם זוג מטוסי מיראג' למצרים. כשהתחלנו לאכול, משלחת שכללה את מפקד הבסיס והרופא דפקה על דלת ביתנו כדי להודיע על היפגעות מטוסו של שמוליק חץ שאחר כך הוכרז כנעדר במצרים. לאחר שנים אותר מקום נפילתו והוא הובא לקבורה.

היו מקרים שהמשלחת לא ידעה על המקום המדויק של בית הטייס וגרמו חרדה למשפחות רבות שחשבו שהם מגיעים אליהם על מנת להודיע על נפילת הבעל…

מלחמת יום כיפור 1973: כחודש לאחר שעברנו לגור בבסיס עציון שהיה קרוב לאילת החלה מלחמת יום כיפור. גם במלחמה זו פינו אותנו מהבסיס ועברנו לגור במלון שולמית באילת. היינו מנותקים מהמרכז והשתדלנו להחזיק מעמד ולטפל בילדים כדי שטראומת המלחמה תהיה קטנה ככל האפשר. הריחוק היה קשה, אולם לשמחתנו כל המטוסים בטייסת שמנחם פיקד עליה, שבו בשלום לבסיסם.

לימודים בארה"ב – בשנת 1979 בעלי נשלח ללימודים גבוהים בארה"ב, זו הייתה שנה מאוד מיוחדת, לקח זמן עד שהילדים הסתגלו למקום, ללימודים ולשפה, כמו גם לחברים וצורת החיים בחו"ל. זו הייתה שנה שהילדים בילו זמן רב יותר עם אביהם ובסך הכל חווינו חיים אחרים, למדנו על היהודים בחו"ל, על מחשבותיהם, על הזרמים השונים של היהדות ועל תמיכתם בארץ והקהילות היהודיות.

בסיס עציון ופינוי סיני 1982 – עם חזרתנו מארה"ב בעלי מונה לתפקיד מפקד בסיס עציון שנועד להתפנות עם בוא השלום עם מצרים. הבסיס היה רחוק מהמרכז, לא מצאתי עבודה והיה קשה לתקשר עם המשפחה והחברים, הרגשתי חובה להראות דוגמה למשפחות האחרות, דבר שהכניס אותי ללחץ מסוים. מאחר שילדינו היו המבוגרים מבין הילדים, היה קשה להם למצוא חברים בני גילם.

כאמור, בעלי היה המפקד האחרון המפנה והורס של בסיס עציון והמפקד הראשון של שדה עובדה החדש אשר נבנה על ידי עובדים זרים במימון אמריקאי. הפינוי היה קשה, מנטלית ומעשית, רבים לא הבינו מדוע צריך לפנות בסיס כל כך קרוב לגבול במקום לתת למצרים שטחים חליפיים אחרים ולהשאיר את הבסיס בידנו, הלוא יש שלום. היינו עצובים שהיינו צריכים לעזוב ולהרוס חלקים בבסיס שהיו מבצעים, בו בזמן עברנו לבסיס עובדה החדש ששם היינו צריכים לתפקד, להפגין שמחה ואופטימיות. למרות הקשיים בסופו של דבר הבסיס עבר לעובדה על הדרך הטובה ביותר.

מלחמת לבנון 1982:  ארבעה חודשים לאחר שעברנו מבסיס עציון לבסיס עובדה פרצה מלחמת לבנון. מאחר שהמבצע אירע בצפון בלבד, נשארנו לגור בבסיס. במלחמה זו נפגע מטוסו של מנחם. לשמחת כולנו הוא הצליח לחזור ולהנחית את המטוס בשלום.

תמונה משפחתית משנת 2017

לימודים ועבודה

לאחר נישואינו עברנו כאמור לגור בשיכון משפחות של הבסיס בו בעלי טס. בתחילה עבדתי כמורה מחליפה ולאחר שנולדו הילדים נשארתי לטפל בהם. כשגדלו למדתי במדרשה למנהל והתחלתי לעבוד בבית חולים קפלן כמזכירה רפואית. לאחר מכן עבדתי בבתי החולים שהיו קרובים לבסיסים בהם גרנו. כאשר עברנו לחיות במרכז הארץ, הילדים גדלו, הייתה לי היכולת ללמוד ולהקדיש את עצמי לשדרג את העבודה ולהשקיע בלימודים. עשיתי תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, הוצאתי לאור עיתון לרופאי קופת חולים כללית, הרגשתי שאני מבטאת את יכולתי ותורמת לחברה בצורה אחרת.

תרומה לחברה

"בטרם" – התנדבתי לארגון "בטרם" שמטרתו לעזור במניעת תאונות בילדים. מסתבר שהרבה מאד ילדים נפגעים בתאונות כאשר חלק גדול מהן יכול להימנע עם מודעות והסברה נכונה. ערכתי והוצאתי לאור מנשרים ופלאיירים לחלוקה, הדרכתי נשים לאחר לידה למניעת תאונות.

"נשים אקדמאיות" – אני מתנדבת ופעילה באיגוד נשים אקדמאיות שמטרתו לעזור לנשים לקנות ידע, להשוות את ההזדמנויות ותנאי העבודה עם הגברים. כמו כן, לעזור להן לקדם את עצמן במוסדות האקדמיים. לדוגמא, אנו אוספות כסף ומעניקות מלגה לנשים כסיוע להשלים דוקטורט. האיגוד הוא בינלאומי ואנו מנסות להסביר בחו"ל את הצד שלנו.

"כתבי עת" – אני עיתונאית וחברה באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית. אני פעילה באיגוד וחברה בוועדת הביקורת.

כיום אני פנסיונרית, בעבר עיקר חיי היה גידול הילדים. ליווי בעלי בתפקידיו כטייס. עבדתי בקופת חולים בתפקיד של מוציאה לאור של העיתון לרופאים. כיום אני נהנית להיות בחברת הנכדים, גיליתי שאני מאוד אוהבת לצייר, השתתפתי בהרבה תערוכות, תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, אני אוהבת לטייל, ללמוד, לשחק ברידג' והעיקר לקום כל בוקר לבוקר חדש.

הזוית האישית

ציטוט ומסר של סבתא אורה לרועי: ברצוני לספר לנכדי על כך שלכל אדם כישרונות בתחומים שונים שעליו לפתח ולהביאם לידי ביטוי בתקופות שונות של חייו ולתרום לחברה. כגודל התרומה והנתינה כך גודל הסיפוק וההנאה.

התרשמותו של הנכד רועי: עניין אותי מאד לשמוע ולהכיר את הסיפור של סבתא שלי ולדעת את קורות חייה ומה היא חוותה בילדותה ונעוריה.