מאגר סיפורי מורשת

סבתא סלין נולדה במצריים ביום שבת בלילה, ערב השנה האזרחית החדשה בתאריך 1.1.1949.

 

משפחתה של סבתא לא הייתה עשירה אך הייתה אמידה. היה להם בית פרטי עם מבשלת, תופרת ואומנת וכך אפשרה לסבתא רבתא, שלי לחיות בנוחיות ובנחת, היא הייתה פוגשת חברות במועדון ספורט על יד הבריכה והיה לה כיף.סבתא כילדה למדה בגן ובבית ספר צרפתי פרטי. בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני (קדש) שהתנהלה בין ישראל למצריים  ואז האזרחים המצריים התפרעו ושנאו את היהודים מכיוון שהייתה שם מלחמה.

 

האבא של סבתא סלין היה מנהל בנק, איש מאוד מכובד שלבש תמיד חליפות עם עניבה. יום אחד במהלך המלחמה, אבא של סבתא חזר הביתה ובדרכו התנפלו עליו 3 שוטרים והכו אותו עד זוב דם. הוא לא הבין מדוע מכים אותו ושאל: "מה קרה, לא עשיתי כלום, אני איש מכובד?!" אז הם צעקו עליו  " אתה יהודי מסריח, ואתם היהודים לוקחים לנו את כל הכסף והמשרות ".

 

לקחו את סבא רבא שלי לתחנת המשטרה ואמרו לו לחזור הביתה ושכל אחד מבני ביתו ייקח מזוודה קטנה, ללא תעודות וללא תמונות, להשאיר את הבית, הרהיטים והחפצים במצרים ותוך 24 שעות לצאת את הארץ. כמובן, היה מאוד מלחיץ להשאיר את כל הרכוש והחפצים, מאחור ולעזוב את העבודה ולצאת את הארץ. היות ולא היו טיסות ממצרים לישראל נאלצה המשפחה לטוס לרומא, איטליה, לשהות שם שבועיים (היה שם חורף וקר) ומשם הגיעו לארץ ישראל.

 

כאשר סבתא סלין והוריה הגיעו לארץ לקחו אותם לגור צמוד לדודה בגני תקווה, קיבלנו צריף לגור בו, מקום די עלוב עם קירות מפח וכל מיני זוחלים כמו עקרבים צהובים, מקקים ועוד…. לא נעים.

 

התחלתי ללמוד בבית הספר בכיתה ב',  הייתי בת 7 ולא ידעתי אפילו מילה אחת בעברית.היה לי קשה לתקשר עם הילדים והמורה שמלכתחילה החליטה לקרוא לסבתא בשם עברי שרה. לא אהבתי את השם אך לא הייתה לי ברירה. כאשר הייתי אמורה לעלות לכיתה ג' החליטו להשאיר אותי כיתה היות ולא ידעתי היטב עברית והגעתי רק כמה חודשים לכיתה ב' וזה לא הספיק.

 

הייתי די מסוגרת והיה לי רק חבר אחד שהייתי אתו בקשר. אתו ועם חבריו הסתובבתי בשדות והינו משחקים "מלחמה". היינו הולכים ואוספים כל מיני מזכרות ממלחמת השחרור. מצאתי הרבה "מציאות" כמו מימייה של האנגלים, חלקי צלחות חרסינה יפות ועוד…

 

בגני תקווה היה לנו מקרר קטן שהיינו מקררים אותו עם בלוקים של קרח. את הקרח הביאה עגלה מיוחדת עם עגלון שהייתה עוברת כל יום וקוראת בקול "קרח, קרח לא נמס!" ואז היינו יוצאים עם שק וקונים קרח שהיה קפוא בידיים ושמים בתוך המקרר שיקרר. כמו כן לא הייתה מכונת כביסה ומכונת ייבוש, לא היה טלפון ולא היו פלאפונים כמובן שגם לא הייתה טלוויזיה.

 

בזמננו הפנוי העסקנו את עצמנו בכל מיני משחקים מזדמנים כמו גוגואים, אבנים, קלאס. משחקים בכל מיני גרוטאות וידענו להעסיק את עצמנו. לסבתא תמיד היה עצוב כי הייתה בת יחידה והיה לה משעמם. לכל המשפחות מסביב היו אחים ואחיות, לשחק אחד עם השני ולריב אחד עם השני, פשוט כיף ומעניין ולסבתא היה משעמם.

 

אחרי שנה וחצי בגני תקווה, סבתא והוריה עברו לגור בפתח-תקווה היות וסבתא רבתא עבדה בבית חולים השרון שבעיר ושם קיבלו דירה נחמדה עם חצר גדולה ונעימה וזה היה קרוב לבית הספר. סבתא התקבלה לכיתה עם ילדים חדשים ושוב בבית הספר העממי לא הייתה מקובלת היות שהייתה לבד ללא אחים ואחיות לשחק איתם. לצערה, היו 3 "שרות" בכיתה שלה וזה לא הוסיף לה נחת. לכל "השרות" קראו בכינוי "שורה בילה שתיק נביילה" (שרה מעופפת וחתיכת נבלה) והיא שנאה את הכינוי והשם, אבל מה לעשות צריך שם עברי בארץ ישראל ולכל אחד יש כינוי, כך הסבירו לה.  ברוב המקרים , בבית הספר העממי סבתא לא הזמינה חברות הביתה היות והייתה לבד ללא אמה שהייתה בעבודה, ולכן היה די משעמם.

 

סבתא אהבה ללכת לחברות הביתה כדי להרגיש פעילות של משפחה, אם זה ארוחה רועשת עם אחים ואחיות או בכלל לשחק עם עוד ילדים. בכיתה ח', סבתא סיימה את בית הספר העממי ונרשמה לתיכון מקצועי בתל אביב ששמו "ויצו צרפת".  זה היה תיכון מאוד מעניין בתכניו. נרשמה למגמת עיצוב אופנה ואומנות, מקצוע שלדעתה עניין אותה ואכן היה כך. היות ואהבה את המקצוע פשוט הייתה מעולה בו והצטיינה בו ולכן מורים ותלמידות מאוד אהבו אותה ושם הייתה מקובלת מאוד והיה לה מעניין.

 

בתקופה זו , סבתא הייתה גם בתנועת נוער "השומר הצעיר" וזה היה לה מאוד מעניין ונחמד.סבתא נסעה להרבה טיולים ומסעות והשתתפה בהמון פעולות מעניינות והיו לה חברים. בבוקר, כל התלמידים שלמדו בת"א בתיכון נסעו באותו אוטובוס תלמידים, ותמיד היה צחוקים ונחמד. היות וסבתא הייתה טובה במקצועה, הייתה מסקרת תצוגת אופנה על ידי ציורי "סקיצות" (רישומים מהירים) ואף עיצבה בגדים מיוחדים לדוגמניות (ראה תמונה). באותה תקופה הגיע לארץ מעצב אופנה צרפתי מאוד מיוחד בשם "פייר קארדן" וראה את עבודותיה והתפעל מהם. סבתא הייתה גאה מאוד. בתיכון ויצ"ו  צרפת היו לה חברות שאיתם יכלה גם לשוחח בטלפון (היה להם טלפון מוקדם היות ולאימא שלה הייתה מחלת לב ולכן קיבלה טלפון בעדיפות). בדרך כלל, מרבית האזרחים היו ממתינים כ-8 שנים עד לקבלת טלפון מבזק. עדיין לא הייתה לנו טלוויזיה רק רדיו שבו שמענו בעיקר חדשות.

 

בסיום 4 שנות תיכון (בזמנו לא הייתה חטיבת ביניים רק עממי 8 שנים ותיכון 4 שנים). בשנת 1967 פרצה מלחמת "ששת הימים" וסבתא התנדבה בבית חולים לעזרת פצועים ולאחר מכן עד השירות הצבאי התנדבה בקיבוץ ניר-דוד עם הרבה מתנדבים ומתנדבות מארצות שונות וזה היה מאוד מעניין לשמוע שפות שונות ומנהגים שונים, בכלל, הייתה אווירה שהכל אפשרי ואנחנו "פתאום גדולים".

 

כאשר הגיע זמן הגיוס לצבא סבתא פשוט חגגה וכאשר התגייסה, אימא שלה באה ללוות אותה לאוטובוס שיסיע את סבתא לבקו"ם (מקום שכל המתגייסים מגיעים בתל השומר). לאחר שנתנו לנו מדים, זה היה מאוד מצחיק, כל אחד קיבל בגדים גדולים או קטנים מדי שלא התאימו למידותיו וכולן צחקו על איך שנראו. הנעליים היו גבוהות ומסורבלות וזה היה לא נוח ומצחיק.לאחר שהתלבשנו במדים "המגרדים" כמו שמיכה יצאנו למפגש עם קצינים שהם שימשו לוועדת קבלה לחיילות צ.ה.ל.שם סבתא עמדה והם שאלו אותה "מה את רוצה לעשות בשירות הצבאי ?! " והיא ענתה בביטחון שלם: "אני רוצה ללכת לקורס צניחה ולהיות חיילת קרבית ורחוקה מהבית". אחד הקצינים הסתכל על השני וגיחך. סבתא שאלה: "מדוע זה אתם מגחכים?" והם אמרו:" מכיוון שאת בת יחידה, קיים איסור לבנות יחידות לעשות קורסים מסוכנים, והן חייבות לשרת קרוב לביתן. לכן את תשרתי בשלישות הראשית ברמת-גן".

 

סבתא הייתה מאוד עצובה שהיא תשרת קרוב לבית אך אין מה לעשות. בצבא, ביחידה ששירתה סבתא ראו שהיא די מנהיגה ונתנו לה תפקידים מעניינים כמו מש"קית חן (מפקדת שאינה קצינה שמטפלת בחיילות בלבד ובבעיות שלהן) זה היה תפקיד מאוד מעניין וכן קיבלה תפקיד של ליווי קצין בכיר בכל מיני יחידות כדי לאתר חיילים שמתאימים להיות קצינים. זה היה תפקיד מיוחד מכיוון שביקרה ביחידות בכל הארץ והיה כיף .

 

באותה תקופה סיימה יום אחד את השירות מאוחר בערב ועמדה ליד הבסיס ועצרה טרמפ (זה להושיט יד ולעצור רכב כדי שיסיע אותה לכל מיני מקומות בדרך). בשנים האחרונות אסור לעצור טרמפ מבחינה ביטחונית היות וזה מסוכן ואפשר לחטוף חיילים! במקרה, עצר לה חייל בדרגה גבוהה ולקח את סבתא טרמפ. בדרך שאל אותה לשמה והיכן היא גרה והיא ענתה לו שרה, בפתח תקווה.

 

בערב זה, החייל מאוד התרשם מסבתא והחליט לחקור היכן היא משרתת וכך, אחרי יומיים הגיע לטלפון ביחידה שלה ורצה לפגוש אותה ולשוחח אתה אך היא לא רצתה ודחתה אותו מספר פעמים. לאחר מכן החליטה להיפגש עמו רק כדי שיסיים את העניין. למרבה הצחוק הם נהפכו לחברים וברבות השנים זה היה סבא שלי (יוסי) שסבתא התחתנה עמו. מה שיפה הוא שסבתא עיצבה את שמלת הכלולות שלה בעצמה ולאחר מכן מלכת היופי של ישראל  בשנה זו לבשה את השמלה המיוחדת, גאווה גדולה.

 

אני ממש ממש נהניתי מהעבודה והחיבור המשותף בנינו.נוצר בינינו קשר ממש ממש בלתי צפוי ורגיל.בהתחלה חשבתי אוקיי מה הבעיה? זה יהיה כזה פשוט, סיפור כתיבה וישר לתצוגה. אבל זה ממש לא ככה!!!! העבודה עם סבתא מרתקת מעניינת והכי כיפית בעולם. הסיפורים שלה מעניינים מאוד אני פשוט יושבת ושוקעת בהם.

 

אוקיי, אני לא אומר שלא היו לפעמים וויכוחים, היו הרבה! אבל ידענו להתפשר אחת עם השניה. העבודה הייתה ממש קשה והיו הרבה פעמים כאשר התייאשתי, אבל  סבתא לא ויתרה והרימה אותי למעלה. החיבור שנוצר ביני לבינה ממש טוב!

תודה רבה סבתא על הכל! אני אוהבת אותך מאוד מאוד!!!!!הדר!

נ.ב: ליאת (המחנכת) תודה רבה רבה על כל העזרה והתמיכה!!!!!!

 

בכל תחילת שבוע ציפיתי ליום רביעי שיגיע, זהו יום העבודה המשותף עם הדרי הנכדה, יום  קסום!!! לא היו לי הרבה ריגושים כאלה אתה מעולם והעבודה עם הדרי גרמה לי להתרוממות רוח ולאהבה אין סופית. העבודה המשותפת גרמה לנו לקשר מיוחד. אהבתי את הרגעים שהיא בלעה כל מילה מסיפוריי עם עיניים גדולות ומתעניינות וזה גרם לי לנחת ולקשר בל יתואר. הדרי, חברתך והעבודה אתך הייתה כל כך מהנה עם אהבה ללא תנאים והלוואי ויחסנו יתרמו להמשך הבנה וקשר טוב ויפה ביחד. אני מאמינה שאת תצליחי בכל מעשייך בחיים ותמיד תעזי לעשות הכל ותגשימי את כל חלומותייך!!!

תשע"ה