מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במצרים בעיר אלכסנדריה בשנת 1951, השם הרשמי שלי הוא אסתר על שם סבתא שלי, אבל אמא שלי העריצה שחקנית קולנוע בשם אתי ונתנה לי שם חיבה אתילה וכך קראו לי במשפחה, בארץ מאז ועד היום קוראים לי אתי. שם המשפחה לפני הנישואין היה והבה שפירושו בעברית מתנה. היום שם המשפחה הוא לובר. יש לי שני אחים בוגרים ממני ואחות צעירה ממני.

גרנו באלכסנדריה בבית  גדול עם גינה יפה. המצב הכלכלי בבית היה מאד טוב. לאבא שלי היתה חנות גדולה לציוד חקלאי. היו לנו משרתות בבית שעשו את כל עבודות הבית כולל הכנת ארוחות, הם גם עזרו הרבה לאמי בגידול שלנו – הילדים. כל קיץ יצאנו לנופש על גדות הנילוס, במשך חודש גרנו בבתים עשויים במבוק. אני זוכרת שהיינו יוצאים לשייט בנילוס ומתרחצים. מהרוכלים היינו קונים לביבות חמות, גרעיני תורמוס ודגים טריים אותם היו המשרתות מבשלות לארוחה. החיים היו טובים ויחסי השכנות היו טובים (יהודים-ערבים).

לימים סיפר לי אחי הבכור שאבינו היה ציוני בנשמתו ותמיד דיבר על רצונו לקחת אותנו לארץ ישראל. ב –  1947 אבי הגיע ברכבת ממצרים לישראל. הוא נסע לישראל בתירוץ של נסיעת עסקים והצליח לקנות מגרש בחולון. עקב פרוץ מבצע סיני ב – 1956 היחסים בין היהודים לשלטון המצרי הורעו. השלטונות החליטו לגרש את היהודים ממצרים, החנות של אבי הועלמה וכן גם חשבונות הבנק.

אני זוכרת היה זה יום שבת היינו עדיין בפיגמות כשלפתע פרצו הביתה שוטרים שביקשו מכל משפחתי לצאת מהבית בחוסר כל. הובלנו לנמל יחד עם כל היהודים, עלינו לאוניה בשם "ארצה "והפלגנו לארץ ישראל. המסע היה קשה כי התנאים היו קשים וחלינו במחלת ים. בנמל קיבלו אותנו משפחת הדודה – אחות אבי והתגוררנו איתם בבית במשך חצי שנה בבת ים. היינו אחד עשרה איש בדירה של שניים וחצי חדרים בתנאי מחייה מאוד מצומצמים אבל עם הרבה אהבה ודאגה.

כעבור חצי שנה הסוכנות דאגה לנו לדירת שיכון קטנה ברסקו בחולון. השיכון היה מאחורי המגרש שאבא שלי קנה. אבי היה בן חמישים היה קשה למצוא עבודה בגילו, הוא מכר את מחצית המגרש שקנה ב 1947 במחיר נמוך ובכסף שקיבל בנה חנות כל בו קטנה. המצב הכלכלי היה מאד קשה – אני זוכרת שאימי שלחה אותנו לשדה ללקט עלי חובזה ובישלה אותם. היה לאבא שלי דוד מאוד עשיר בארצות הברית שעזר בזה ששלח לנו מכונת כביסה ולימים כשאחי הגדול התחיל ללמוד רפואה בירושלים, הוא גם שלח כסף למימון הלימודים והמחייה שלו. הורי עבדו קשה מאד – אבא עבד בחנות במשך כל שעות היום, הוא גם היה נוסע פעמיים בשבוע באוטובוס עם מזוודה גדולה כדי לקנות סחורה אצל סיטונאים.

אמי עזרה לאבי בחנות – מילאה את מקומו כשהיה נעדר בגלל הקניות וגם בעיתות של לחץ קונים כמו לפני חגים. אמא עשתה את כל עבודות הבית וטיפלה בנו, ארבעת הילדים. מגיל מאד צעיר התחלנו לעזור להורינו – אחותי עזרה בעיקר בחנות, אני עזרתי לאמי בעבודות הבית ובקניות בשוק הקרוב, שהיה בשכונת השומרונים. אחי הצעיר עזר בשנים הראשונות כשהחנות עדיין לא היתה מספיק רווחית – הוא שתל פרחים בגינה ומכר אותם וגם לקח מהחנות כלי כתיבה ומחברות כדי למכור לתלמידי בית ספר.

דירת השיכון שקיבלנו היתה ברסקו בחולון – דירה של שניים וחצי חדרים בה התגוררנו שש נפשות ולפעמים הגיעה גם הסבתא לגור איתנו. עשינו שיעורי בית על שולחן המטבח ואת ספרי הלימוד והמחברות שמרנו בקופסה מתחת למיטות. למדתי בבית הספר הס בחולון, הייתי תלמידה חרוצה אבל ביישנית, כי בתחילה לא הרגשתי כצברית בגלל הבדלי תרבות ומנהגים, אבל אט אט הצלחתי להשתלב. בזמני הפנוי קראתי הרבה ספרים, שיחקנו בשכונה בתופסת ועם הבנות בקלס, קפיצה בחבל וחמש אבנים. אהבתי מאד את חג סוכות, כל ילדי השכונה בנינו סוכה וקישטנו אותה, הבאנו אוכל מהבית ואכלנו ביחד. אהבתי מאד את שמחת ערב יום העצמאות כשהלכנו התלמידים ביחד לבמות הבידור במרכז העיר.

אני זוכרת את העגלה של מוכר הקרח, מכיוון שהמקרר לא היה חשמלי והיה צורך בקירור ע"י בלוק קרח. עם אחי קנינו את בלוק הקרח והובלנו אותו במלקחיים מיוחדות, גם קנינו נפט מעגלה. למדתי בתיכון חדש בחולון במגמת בילוגיה מכיוון שתמיד התעניינתי בנושאים בתחומי טבע, בריאות ורפואה.

כשהייתי בכיתה י' פרצה מלחמת ששת הימים. עשינו האפלה ע"י הדבקת בריסטולים שחורים על החלונות ומבית הספר לקחו אותנו למפעלי מזון כדי לארוז חבילות מזון לחיילים.

בצבא שירתתי כחובשת בחיל הרפואה בצריפין. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי כבר חודש משוחררת אבל גויסתי למילואים כאחות בבית חולים שמואל הרופא.

בטירונות בבה"ד 12

לבית חולים הזה הביאו את שבויי המלחמה הפצועים הערבים. אני זוכרת  את החמלה לפצועים שטיפלתי בהם במסירות וגם דיברתי איתם בערבית מכיוון שאני דוברת ערבית למרות שהם אויבים שלנו.

ב – 1974 התחלתי לעבוד במכון למחקר הביולוגי כעובדת מעבדה בתחומים של חיידקים ווירוסים. השאיפה שלי היתה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה אבל להורים היה קשה לממן את הלימודים שלי, לכן תוך כדי העבודה כשכבר יכולתי לממן את הלימודים, למדתי באוניברסיטה הפתוחה.

ב – 1981 נישאנו אני ומאיר. מאיר מהנדס חשמל וכיום גמלאי של חברת חשמל. הבת הבכורה שלנו הילה נולדה ב – 1983. תוך כדי העבודה וטיפול בבת, המשכתי את הלימודים. כשהייתי בהריון עם הבת הצעירה עדי שנולדה ב – 1987, קיבלתי את התואר הראשון שלי – בוגרת במדעי החיים.

במלחמת המפרץ תימרנתי בין העבודה לבין הטיפול בבנות שהיו אז בנות שמונה וארבע.

בעלי, אני ובנותינו

באזעקות היינו חובשים מסכות אב"כ ורצים לחדר האטום בניילונים מודבקים. תוך כדי העבודה למדתי הומאופתיה, שזו צורת טיפול הוליסטית כלומר טיפול באדם כולו – בגוף וגם בנפש. טיפלתי לאורך תקופה ארוכה באנשים והיה לי הרבה סיפוק  מזה שעזרתי להם בבעיות בריאות.

הבנות שלנו היום הן כבר אימהות. הילה הבת הבכורה יש לה ילדה – דניאל בת שלוש וחצי ונועם בן שלושה שבעות. עדי הבת הצעירה יש לה בן – עיליי בגיל ארבעה חודשים.

יצאתי לגמלאות לפני שנה וחצי אחרי 42 שנות עבודה. מאז אני משתלבת בנושאים מגוונים של התנדבויות – התנדבתי במרכז פסגות במייזם של קידום הבריאות בקהילה. במסגרת זו הקמנו קבוצת תמיכה לחולי מחלות מעי דלקתיות. אני מתנדבת באגודה למלחמה בסרטן – במסגרת זו אני עוזרת למתנדבת וותיקה לארגן הרצאות ופעילויות בהתנדבות. בין השאר אני עוזרת הרבה לבנותיי בגידול הנכדים.

הוריי ואחי הבכור במפגש משפחתי

הזוית האישית

סבתא אתי: ההשתתפות בתכנית הקשר הרב דורי היתה עבורי חוויה מאוד טובה ומרגשת. העלתי לראשונה את סיפור חיי בכתב וכל זיכרונתיי שמשולבים בתולדות המדינה. התקבלתי בשמחה על ידי התלמידים בבית ספר "הרצפלד", באתי לתת ויצאתי מחוזקת. למרות הקשיים שלהם, הם מחייכים לעולם ולא מתלוננים על גורלם. הכרתי צוות מדהים ובראש ובראשונה את אור, אנשים טובים עם נתינה עצומה. כן ירבו מעשים מבורכים כאלו !

אלעד: זה היה מרגש מאוד לעבוד עם אנשים מבחוץ, שבאו לעבוד איתנו ולספר את הסיפור האישי שלהם. הכרתי אישה שהייתה ממש נחמדה אליי, דיברה אתי והסיפור חיים שלה היה מעניין.

אביתר: שמחתי להכיר אישה מדהימה עם סיפור חיים מעניין. זה היה משכיל וכיף.