מאגר סיפורי מורשת

עליית יהודי תימן של שנת 1904, הגיעה בעקבות העלייה הראשונה שהיתה בשנת 1882(תרמ"ב), באמצעות אונייה, דרך מצרים. האונייה עגנה במצרים כדי להצטייד במזון ובין העולים היתה משפחת סבי. המשפחה בחרה להישאר במצרים, סבי סלם היה אז בן 16. במצרים הכיר סבי את סבתי אלגרה. נולדו להם 6 ילדים, אבי יעקב הוא בנם השני.

סבי אסלן מצד אימי נולד באלג'יר וגם הגיע למצרים ושם הכיר את סבתי רגינה נולדו להם 3 בנות, אימי הלן היא ביתם הבכורה. אני נולדתי בשנת 1953, בקהיר שבמצריים, ילדה שישית מתוך שבעה אחים ואחיות. אחיותיי למדו בביה"ס אליאנס שבמצרים, והחיים היו יפים. לאבי היה מפעל טקסטיל גדול בו ייצרו חולצות גבריות וגופיות. המפעל של אבי סיפק סחורה לכל הצמרת המצרית – שחקנים ואפילו המלך פארוק. אמי הייתה רוקחת בבית מרקחת. היחס ליהודים היה מצוין וסה"כ חיינו חיים משגשגים ומאושרים.

בשנת 1956 התחיל מבצע סיני, היחס ליהודים במצרים החל להתדרדר – עצרו את כל בעלי העסקים והחרימו את כל הרכוש. למשפחתי לא היתה ברירה ונאלצנו לעזוב את הכל ולברוח. בשנת 1958 עלינו אני אחי, אחיותיי ואמי על אוניה לכיוון  צרפת, שם חיכינו לאבי שהצטרף מאוחר יותר.  מצרפת הגענו לארץ והתיישבנו בבאר שבע. את באר שבע עזבנו כעבור חצי שנה מכיוון שבקשו מאבי לעבוד בחקלאות ועבודה זו לא התאימה לו. מבאר שבע עברנו לגבעת שמואל לבית פרטי.

ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה, עלינו ללא רכוש וללא כסף ואבי נאלץ לעבוד בכל הבא ליד. למזלנו אבי הצליח למצוא עבודה כמנהל חשבונות במפעל יכין.  אמי לא חזרה למעגל העבודה ונשארה בבית לגדל אותנו הילדים. היו לנו חיים פשוטים אבל מאושרים, לכל אחד בבית היה תפקיד, התפקיד שלי היה לדאוג לקרח. אחת לשלושה ימים היה עובד העגלון עם הבלוקים של הקרח, אני הייתי אחראית לקנות ממנו בלוק בגודל המתאים. כאשר העגלון היה שובר את הקרח תמיד היו נשארות חתיכות קטנות ואנחנו חמדנו אותן, העגלון לא אהב את הרעיון ונתן לכלבו הוראה לתקוף אותי. לא רק קרח קנינו, גם נפט לחימום הבית ובישול על הפתילייה. חשוב לציין כי בעבר לא היה לנו מקרר ומתג חשמלי.

מגבעת שמואל עברנו לשיכון עובדים ליד בני ברק, שם למדתי בביה"ס השומר. כל יום אחרי שהינו חוזרים מבית הספר, מכינים שיעורים ואוכלים את ארוחת הצהריים, היינו נפגשים למטה עם החברים ומשחקים משחקי חברה מגוונים: אצבע שחורה, גוגו, קלאס, 5 אבנים, גומי, קפיצה בחבל, מחניים גדול וקטן, הקפות, סימני דרך, מצא את המטמון. הילדות שלנו הייתה מאושרת, מלאה חוויות ורגעים קסומים. הערך של החברות והרעות היה חשוב לנו, והחברים הקרובים היו ממש כמו משפחה שנייה.

בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים, נכנסה לביתנו טלוויזיה ועד היום אני זוכרת כמה התרגשות הייתה בשכונה כאשר כל השכנים באו לבתינו לראות יחדיו את המצעד. לאחר שסיימתי את ביה"ס היסודי עברנו לגור ברמת גן, שם למדתי בתיכון ד' בתל אביב.

נישאתי בגיל 22 לעוזי. יש לנו שלושה ילדים כשהבכורה היא שירלי אמא של ליהיא.

כיום אני גרה בחולון ויש לי 5 נכדים אשר הגדולה היא ליהיא שלומדת בבית ספר תלמים בבאר יעקב.

הזוית האישית

ליהיא: נהניתי מאד מהפרויקט ואני מרגישה שלמדתי דברים חדשים על ומסבתא.

אביבה: הקשר ביני ובין ליהיא התהדק ושמחתי שהיתה לי ההזדמנות לספר לה את סיפור משפחתי.