מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה, היידי רוזנפלד, נולדתי ברומניה בשנת 1950 בטרנסילבניה. הוריי אליעזר וחנה קנאפ. במשפחת קנאפ, היו אחד עשר ילדים, רובם נספו בשואה, מלבד אבי אליעזר ועוד שני אחיו. במשפחת אמי, משפחת ליכטמן היו שמונה ילדים. רובם נספו בשואה, פרט לאמי חנה ודודתי גבריאלה.

הורי אבי גרו בעיירה בטרנסילבניה והתפרנסו מעסק קמעונאי לממכר מזון. הם לא היו עשירים, אבל חיו בכבוד. הורי אמי התגוררו אף הם בטרנסילבניה, הם עסקו בייצור מוצרי עור. בנוסף לכך, היה להם כרם ענבים, והכינו יין לשימוש עצמי. הוריי, חנה ואליעזר, התחתנו בשנת 1949 ברומניה בעיר אורדיאה.

נולדתי בשנת 1950 ואחי דוד קנאפ נולד בשנת 1958. אמי הייתה עקרת בית, ואילו אבי ניהל מפעל למוצרי עץ. מצבנו הכלכלי היה טוב ואפילו מצוין ביחס לאוכלוסייה. בגלל שחיינו במדינה קומוניסטית, עושר לא היה הדבר הכי חשוב, אבל בבית היה שפע ונהנינו מהשפע בסתר כדי לא למשוך את תשומת ליבם של השכנים.

מאז שאני זוכרת את עצמי, הכמיהה ומטרת החיים הייתה לעלות לארץ ישראל, הבית היה ציוני, חגגנו את כל חגי ישראל ושמרנו על המסורת היהודית. החיים לא היו פשוטים באותן שנים, תחת עולו של משטר קומוניסטי, משטר קומוניסטי אשר לא מאפשר חשיבה עצמית, ביקורתיות, מחשבות על הגירה, התכתבות עם חברים או קרובים בחו"ל או נסיעה מחוץ למדינה.

אפילו לא היה לנו דרכון. ידוע לי שהוריי הגישו כמה וכמה בקשות לצאת מרומניה. לאכזבתנו קבלנו תשובה שלילית מספר פעמים.

בשנת 1964 חל שינוי, עקב לחץ בינלאומי ותשלום פדיון מטעם מדינות מערביות, קבלנו סוף סוף אישור יציאה מרומניה. גובה הפדיון היה כ-5000 דולר לאדם. הפדיון בא לידי ביטוי בדברים נוספים, כמו סחורות, הסכמים בינלאומיים והטבות שונות לממשלת רומניה.

היום המיוחל הגיע, קבלנו אישור לצאת מרומניה ארזנו ויצאנו לדרכינו והשארנו הכול מאחור. בחרנו לקחת אתנו את ספר המחזור של התפילות שנותר בבית סבי מצד אמי. מחזור תפילות במשפחה שלנו מעל 100 שנה.

בין השנים 1964 ו-1965 עלו כל בני משפחתי לארץ. משפחתי ואני עלינו לארץ ביום חגיגי ומיוחד בט"ו בשבט 1964. דודתי ובעלה עלו לארץ בשנת 1965. הגענו לארץ חסרי כול,  לאחר שהיינו בדרכים כשבועיים. טסנו , נסענו ברכבת ושטנו באנייה בשם "פגסוס" המסע החל מנפולי שבאיטליה עד שהגענו לנמל חיפה. מחיפה הגענו לירושלים.

אבי ואמי עסקו בעבודות שונות, למדו באולפן את השפה העברית. חלומו של אבי היה להקים עסק למכירת מוצרי עץ, אבל לא היה לו מספיק כסף. הוא לא ויתר, יצר קשר עם מכרים, לבסוף הקים חנות כל-בו בשכונת טלביה טלביה בירושלים. אמי עבדה בחנות , ואילו אבי היה עובד מדינה במשרד המסחר ותעשייה.

החלום התגשם, סוף סוף הקים עסק עצמאי, מושג שלא היה קיים במשטר קומוניסטי. אחי ואני נקלטנו בארץ. סיימנו בית ספר עממי, תיכון ואוניברסיטה. למדתי בפקולטה למשפטים בהר הצופים. הייתי המחזור הראשון אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה זו תקופה קשה , אבל היינו צעירים והיה מעניין, טיילנו באזור ים המלח, מעיינות עין פשחה. לאחר הלימודים התחלתי לעבוד במשרד האוצר, עבדתי במחלקת הגמלאות, עברתי מאוחר יותר לעבוד במס הכנסה פתח תקווה.

אחי דוד התחתן ונולדו לו ארבעה ילדים.

הכרתי את בעלי אשר באוטובוס, הוא היה נהג "אגד", הוא עבד על קו האוניברסיטה, הוא הקסים אותי ומאז אנחנו יחד. התחתנתי בשנת 1975.

אשר בעלי, צבר, שנולד בארץ , לאחר החתונה עברנו להוד השרון. החיים עם צבר עזרו לי להיקלט, ממנו שאבתי את רוח הארץ והפכתי מעולה חדשה  לעולה ותיקה. נולדו לנו שלושה ילדים: אמירה, בתי הבכורה מהנדסת מחשבים ויש לה שלושה ילדים: יוגב, שקד וסתיו, צביה, בתי השנייה מדענית והיום פרופסור באוניברסיטה של אוטריכט בהולנד. יש לה שני ילדים: סול ודרור. מושיקו, בני השלישי מהנדס חשמל ועובד בחברת הייטק.

אני בעלי ושלושת נכדי מאמירה

כולי תקווה, שהעתיד שיצרנו לדורות הבאים יהיה יותר טוב מהעבר הקשה של משפחתי.

הגשמנו חלום, אני גאה במשפחה שלנו.

ירושלים של זהב נעמי שמר

הזוית האישית

המסר שלי: למרות התלאות הרבות והקושי הרב, הצלחנו  ויצרנו המשכיות.