מאגר סיפורי מורשת

מאז ועד היום

נולדתי בעיר מוגדור במרוקו. עד גיל 11 גדלתי שם, תוך כדי שאנו עוברים את כל תלאות מלחמת העולם השנייה. אמנם לא סבלנו כמו שסבלו היהודים במקומות אחרים בתקופת השואה, אך עברנו התנכלויות ומצבנו הכלכלי היה קשה ביותר, בעקבות המצור הימי.

אבי עסק בייבוא תה מאסיה והמצור מנע ממנו זאת. החוסר במזון ניכר באותה תקופה, נהגתי להמתין בתורים לקבלת כיכר לחם, או פחם להבערת הכירה. לעיתים רבות קרה שכשהגיע תורי, אזל המוצר ונאלצתי לשוב הביתה בידיים ריקות.

בהיותי בגיל 11 עקרנו ממוגדור בעקבות דודי, אחי אמי, שנהרג במלחמת העולם השנייה, הוא שירת בצבא הצרפתי. אמא רצתה להצטרף לאחיותיה ואנחנו נאלצנו לעבור לעיר הגדולה קזבלנקה. אחרי המלחמה הכול היה הרוס: הכלכלה, הספורט, התרבות וגם מצבנו הכלכלי בבית. היינו צריכים להתחיל הכול מחדש. בתחילת חיינו בעיר הגדולה, קשה היה להשיג דירות בקזבלנקה ולכן נאלצנו לגור בשכירות בחצר של רפת אחת. אחיי הגדולים שגרו בקזבלנקה, לפני בואנו, היו מעט יותר מסודרים.

כל דודיי מצד אמי היו מגויסים לצבא הצרפתי. אחד הדודים שהצליח לברוח משבי הגרמנים קיבל בית במתנה מהצרפתים. הוא העניק לנו את הבית שהיה מיני-וילה בשכונת משוחררי הצבא הצרפתי, רוב התושבים בשכונה היו צרפתים. כאן החלו החיים מחדש. קיבלו אותנו בצורה יפה, שיחקנו עם ילדי השכנים, אבי חזר לעבוד בתחום הייבוא בנמל בקזבלנקה וכך בהדרגה השתפר מצבנו הכלכלי.

תנועת "דרור" והעלייה לקיבוץ

הצטרפתי לתנועת נוער "דרור". בגיל 15 עזבתי את קזבלנקה לצרפת, שם הייתי בהכשרה מטעם הסוכנות היהודית  במשך שנה, שם גם למדנו. תנועת "דרור" הכשירה אותנו לחיי קיבוץ.

לאחר שנה הגענו לארץ ישראל, לקיבוץ גבעת חיים, שהיה אז קיבוץ מאוחד, לפני שהתפלג. לאחר הפילוג בתנועת העבודה, התפלג גם הקיבוץ ובשכנות לקיבוץ הזה ייסדו את קיבוץ "תנועת חיים-האיחוד". היום כבר כל התנועה הקיבוצית מאוחדת.

צבא

לאחר שנתיים בקיבוץ, התגייסתי לצבא לחטיבת גבעתי "שועלי שמשון".

לקראת שחרורי מצה"ל הייתי בסיור עם חבר נוסף ביער בן-שמן, שם פגשנו את היחידה של אריק שרון – יחידה 101. ביקשנו לעבור ליחידה הלוחמת-הנועזת, מה שנקרא היום "סיירת מטכ"ל". השארנו את הפרטים שלנו אצל המפקד אך לצערנו לאחר תקופה קצרה פירקו את היחידה ואריק שרון הועבר לצנחנים. לימים הצטרפנו גם אנחנו לגדוד הצנחנים שממנו יצאו גיבורי ישראל.

בבגרותי

לאחר השחרור מהצבא נסעתי למרוקו לביקור מולדת ולביקור הוריי. כששבתי לארץ יצאתי ללימודי ימאות בשל אהבתי הגדולה לים. במשך 11 שנים הפלגתי באנייה למקומות שונים בעולם וראיתי מקומות רבים.

בשנת 1958 בעת שעבדתי כקצין מכלי דלק והעברנו דלק לאשדוד, הגעתי אל משפחתי שגרה שם באותה תקופה, בעקבות סיפוריה של אמי על המשפחה. תמורת חבילת סיגריות שנתתי לדייג, הוא לקח אותי בסירתו והוריד אותי בעיר. ג'קלין דודתי הייתה האחות הראשונה של אשדוד, בקופת החולים ששכנה בצריף בתוך המעברה.

בעת הפלגותיי הגעתי למיצר גיברלטר, משם הייתי נוהג ליצור קשר טלפוני עם משפחתי שנותרה במרוקו, באמצעות אחד האלחוטאים המקומיים. כך נוצר קשר בין משפחתי לבין אותו אלחוטאי, שלימים התהדק. כשהחלו הוריי לחשוב על העלייה לארץ הודעתי להם שיבקשו להגיע לאשדוד כדי שנתאחד וכדי שאוכל לעזור להם להיקלט. המשפחה החלה להגיע בטפטופים, אחי הגיע עם דודתי בשנת 1959, אמי הגיעה בשנת 1960 ללא אבא, כיוון שאסור היה להגיע בקבוצות גדולות, לכן הגיעו בהדרגה. כך אט אט התאחדה כל המשפחה.

בשנת 1961 נישאתי לבת דודתי אודט, באותה תקופה זה היה נהוג- הכול נשאר במשפחה.

המשכתי לעבוד בצי הסוחר ואף הספקתי להפליג עם אשתי מספר פעמים. נולדו לנו שלושה ילדים, יגאל, שגית ואורן. בלחצה של אשתי פרשתי מהצי הסוחר והצטרפתי לחברת ספנות שהייתה כאן עוד לפני הקמת הנמל. עד להקמת הנמל באשדוד, עבדתי בתל אביב. פתחנו משרד של החברה בה עבדתי. באשדוד עסקתי בפעילויות רבות כגון פעילות פוליטית, הייתי ממונה על שיקום שכונות, אירחתי משלחות שהגיעו, הייתי יו"ר מכרזים , יו" ועדת שמות לרחובות העיר, הקמתי את מועדון הפייטאנג באשדוד (משחק כדור צרפתי), המועדון קיים עד היום וזוכה להצלחה ולייצוג ישראלי במדינות רבות. יצוין שבכל הפעילויות הנ"ל עסקתי בהתנדבות.

היום אני פנסיונר, ממשיך בפעילות במועדון הפייטאנג, בפעילות כושר ומתנדב בארגון "ידיד לחינוך" בבית ספר יסודי באשדוד.

הזוית האישית

סבא יעקב עצם העובדה שחושבים על פרויקט כזה, זה מעודד את המבוגרים וחושף את הילדים לסיפורים שלנו. אני בטוח שילדים אלה ילמדו לכבד יותר את המבוגרים בעקבות ההשתתפות בפרויקט זה. לראשונה בחיי זכיתי לבקר בבית התפוצות, למרות שלא פעם חשבתי לעשות זאת באופן עצמאי, אך אולי לא הייתי מגיע לבד בסופו של דבר. אני מאוד אוהב ילדים והקשר עם הצעירים גורם לי למצב רוח טוב. אני שמח לראות את קארין בכיתה או בהפסקות ואני מרגיש שהיא כמו הנכדה שלי. תודה על כך שהתאפשר לי שהיא תתעד את הסיפור שלי.

הילדה קארין התכנית משפרת את הקשר בין הנכדים לסבים. מאוד מהנה להיות עם סבא או עם סבתא בפרויקט כזה. הילדים מקשיבים לסיפורי הסבים ולומדים מהם על החיים בעבר. סבתא שלי לא יכלה להשתתף לצערי אך הכרתי את יעקב שהוא מתנדב אצלנו בבית הספר. התחברנו מהרגע הראשון, הוא איש מאוד מעניין וכך גם הסיפורים שלו.. נהניתי שלקחתי חלק בפרויקט הזה.