מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי מנור ומלחמת ששת הימים פרצה בהיותי בת 14. גדלתי בטבריה והנוף המוכר שראיתי יום יום היה הכנרת ורמת הגולן. אבי היה שוטר וגרנו בבניין המשטרה בטבריה. כאשר פרצה המלחמה נשמעו אזעקות וכולם רצו למקלט גדול שנאספו בו כל משפחות השוטרים, כמאה אנשים בערך, רובם ילדים בקשת גילים רחבה. אני ושלושת אחיי יחד עם אמי ישבנו במקלט ושרנו, שחקנו ובילנו את הזמן בנעימים. בתור ילדה לא הרגשתי שמשהו מאיים קורה בחוץ. חלק מן המשפחות שהו במקלט גם בלילה. משפחתי העדיפה להישאר בבית ולרדת למקלט רק בזמן האזעקה.

אני זוכרת שגייסו את כל הגברים ובבית נותרו נשים וילדים. זו הייתה תקופה מתוחה, המצרים חסמו את המעבר לספינות ישראליות במיצרי טיראן וזו הייתה אחת הסיבות למלחמה. בתור ילדים היינו שרים את השיר "נאצר מחכה לרבין" וברדיו התנגן השיר על מצירי טיראן וכן שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" שבתום המלחמה, לאחר שחרור ירושלים הוסיפה נעמי שמר בית חדש לשיר שכולל את שחרור ירושלים.

 שרות הצבאי שלי

מה שזכור לי בעיקר הוא הקרב על רמת הגולן. ממרפסת ביתי ראינו ושמענו את קולות המלחמה. הקרבות בסוריה החלו רק אחרי שהסתיימו הקרבות עם ירדן ועם מצרים. לכן מאוד שמחנו ששחררו גם את הגולן. גם לפני המלחמה היה מתוח באזורנו. ישובים באזור הכנרת סבלו מהסורים שהרבו לירות לעבר הישובים וכתוצאה מכך פרצו שרפות. באזורים אלו חיו וישנו הילדים במקלטים. זו הייתה שגרת חייהם עד לשחרור רמת הגולן.

הזוית האישית

דניאל מנור מביאה את סיפורה של סבתא מירי מנור על מלחמת ששת הימים.