מאגר סיפורי מורשת

הימים הם ימי מלחמת השחרור בקיבוץ עין גב. במלחמת השחרור הייתי בת חמש וחצי בגן הילדים. כולם הרגישו שמתקרבת התקפה על קיבוץ עין גב, והקיבוץ היה מוקף בגבול סוריה. ישנו בגן הילדים בלי הורים ובלי אף אחד, ואמרו לנו שאם יש אזעקה אנחנו צריכים לקפוץ מהמיטה להיכנס ולשכב מתחת למיטה להגנה, ולחכות למבוגר שיגיד לנו מה הלאה.

הקיבוץ היה כולו מרושת בתעלות קשר. הגיעה המטפלת בלילה ואמרה: "ילדים רוצו מהר לתעלה", יצאנו מהגן וקפצנו לתעלה הקרובה. כמובן שמאוד פחדנו, ילדים בני חמש וחצי לבד בלי אבא ואימא צריכים להחליט לבד ולמהר לתעלה. בקיבוץ אז היה רק מקלט אחד בשם: "המקלט הגדול" שהיה על חוף הכנרת. קפצנו כל הילדים לתעלות ורצנו כפופים לכיוון המקלט, אני הייתי הראשונה בטור הילדים שרצו בתעלה. תוך כדי התנועה הגעתי לצינור מים גדול שחצה את התעלה לרוחב ונעצרתי על יד הצינור. לא ידעתי מה לעשות. כל טור הילדים שהיה אחריי נעצר גם הוא. התלבטתי אם לזחול מתחת לצינור או לקפוץ מעליו שאז כל הגוף נחשף לסכנה שמחוץ לתעלה. עמדתי ורעדתי מפחד והנה הגיע אחד האבות של ילדי הגן וכעס עליי: "למה את עוצרת את כל טור הילדים, צריך למהר למקלט!", בכיתי ואמרתי שאינני יודעת מה לעשות. הוא השיט לי את ידו הגדולה והעיף אותי מעל הצינור לצד השני ואמר לי "רוצי מהר הלאה." וכך עשה עם כל שאר הילדים. כעבור שעה קלה כולנו הגענו אל המקלט שעדיין לא היה גמור, הוא היה בנוי חדרים חדרים. לא היו בו מים, לא היה חשמל ולא הייתה רצפה היה רק חול. מכיוון שהתאספו המון ילדים, תינוקות, אמהות ומטפלות מיד החלל התמלא באבק ובכל חדר היה אור קלוש של עששית נפט. באוויר עמד ריח של אבק נפט ובטון. וכך חיכינו מספר ימים ובשביל להתרחץ רצנו מהר לכנרת שהייתה מאוד קרובה למקלט, זה היה רגע מרענן בשגרת החירום. לאחר מספר ימים פינו אותנו לטבריה בסירה דרך הים, לא הייתה שום גישה להיכנס ולצאת מעין גב דרך היבשה: לא היה כביש ובעיקר זה היה מסוכן. ובכן, הגענו לטבריה, שהינו שם במלון על החוף מספר ימים, ומשם הלאה באוטובוסים בחסות החשיכה. בלילות העבירו אותנו ממקום למקום עד שהגענו לחיפה, שם שהינו במלון כחצי שנה. את כיתה א' התחלתי במקלט של המלון הזה.

הזוית האישית

סבתא תמר השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדתה עדי. התכנית נערכה בבית הספר במבוא הגליל שבאיילת השחר.