מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי רינה ואני נולדתי בפרס בשנת 1942. אני זוכרת את אותם ימים בפרס המיוחדת והשונה, כשהייתי עוד ילדה קטנה שגרה בעיר איספהאן…

"אֶסְפָהָאן או איספהאן (בפרסית: اصفهان; תעתיק מדויק: אצפהאן; להאזנה) היא העיר השלישית בגודלה באיראן (אחרי טהראן ומשהד), ושוכנת במחוז הקרוי על שמה, כ-340 קילומטר דרומית לבירה טהראן. בעיר חיים יותר מ-1.5 מיליון תושבים (נכון לשנת 2007). העיר משמשת כמרכז תיירותי חשוב במדינה".

"רינה" קראו לי חברי "בואי לשחק איתנו בגולות" אמר שמואל  "ואפשר גם לשחק בחבל", הוסיפה רחל. כל כך רציתי לשחק 3 מקלות או להכין בובת גרב יפה, אבל לא יכולתי. "אני מצטערת", עניתי "אני הולכת להיפגש עם אורי בן הדוד שלי!" אחר כך ניפגשתי איתו עוד כמה פעמים, ועברו כמה שנים ובן הדוד היקר שלי אורי שהיה אז בן 9 עלה לארץ ישראל!

"ביי" אמרה לי רחל וחיבקה אותי "זה משהו קטן שהכנתי לך" והביאה לי מכתב במעטפה יפה "להתראות" הוסיף דוד וחיבק אותי, כך ניפרדתי מכל חבריי ודמעות זלגו לי מעיני.

אתם בטח שואלים את עצמכם: למה ניפרדתי מהם? אז התשובה היא שגם אני ומשפחתי בשנת 1960, כאשר הייתי בת 18 עלינו לארץ ישראל ! כי הייתה לי מטרה שהבטחתי לאימי והמטרה הייתה ללכת כל הזמן אחר אורי …

לבסוף ברוך ה' כשהגעתי לארץ, איתרתי את אורי והתחתנו!

לאחר כמה שנים שחיינו באושר בארץ ישראל התחילו מלחמות: כמו מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון, אבל זה לא ריפה את ידנו. לאחר שילדתי 4 ילדים והם גדלו התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות ומזה התפרנסתי וגם אורי עבד! עם השנים הנחלנו לילדינו מצוות, תורה וערכים..

אם אחד הילדים היה אומר "אמא, כואב לי מהמכה שקיבלתי אתמול", אמרתי "אוי" והלכתי להביא פלסטר, כעבור כמה דקות חזרתי עם פלסטר בידי "חמוד, מה שהיה היה עכשיו צריך להיתקדם ".

" אמא, את נראית קצת חיוורת …". " אני קצת לא מרגישה טוב" עניתי. והלכתי לקחת את הכדורים שהוא נתן לי …כשהתעוררתי שאלתי " איפה אני?" . . " את בבית חולים, כנראה התרופה לא התאימה לך, מסתבר שאת אלרגית אליה" אמר רופא עם חלוק. "קרה לך נס משמיים שאת חיה".

הסתכלתי על עצמי במראה והודיתי לה'.

הזוית האישית

רינה שחר: "חמוד, מה שהיה היה עכשיו צריך להיתקדם ".