מאגר סיפורי מורשת

בבית הספר שלמדתי בחיפה הייתה מורה שלימדה אותי והיא החליטה שאני מאוד מוכשרת למקצועות שלימדו בבית הספר הזה ולכן  היא באה  להוריי עם הצעה לפיה  היא יכולה לסדר לי סטפנדיה – שזה לימודים ללא תשלום.

 

נסעתי ללמוד בירושלים. לפני המלחמה כשהיה הכל בסדר, היו כמה שבתות שאני וחברות הלכנו לעיר העתיקה, העיר העתיקה הייתה מלאה בערבים, אני וחברותי טיילנו בלי פחד. רק כשפרצה המלחמה אני וחברותי הפסקנו ללכת לשם, היה שם מסוכן מידי. 

 

כשפרצה מלחמת השחרור בשנת 1948, אני הייתי בת 16 נערה לבד בירושלים, המשפחה שלי הייתה בחיפה, לא יכולתי לעזוב את ירושלים בגלל המלחמה, לא נתנו לאנשים לצאת בגלל המצור. הייתי חייבת להסתדר באופן עצמאי. גרתי אצל משפחה שפרסמה מודעה שהיא מעוניינת להשכיר חדר  למטרות רווח. היו למשפחה שני ילדים קטנים. הם התייחסו אלי מאוד יפה, דאגו לי אך הרגשתי שאני עלולה להכביד עליהם בגלל חוסר האוכל שאפיין את אותה התקופה וזו הייתה אחת הסיבות שבגללה החלטתי שאני עוברת להתגורר בבית הספר ששימש מקום מפגש של כל הלוחמים בסביבה. הם באו לחדר האוכל של בית הספר. עזרתי לכל העובדים במשך היום והערב, ובלילה ישנתי שם.

 

המצב היה מאוד לא שקט בעיר. נפלו פגזים, אנשים נפגעו, נפצעו, נהרגו. הדרך היחידה שלי להתגונן באותה תקופה בירושלים הייתה לשים על החלונות שקי חול, דבר זה עצר את הרסיסים. כששמעתי את האזעקה לא פחדתי כלל, היה לי ביטחון שלא יקרה לי כלום. באחת  הפעמיים שטיילתי עם חברה בעיר נפל מעבר לרחוב פגז ורסיס פגע לי ביד, התחיל לרדת לי דם, אנשים מסביבי מאוד נבהלו, אחד האנשים הוביל אותי לבית החולים. בדרך לבית החולים פגשה אותי מנהלת בית הספר, היא הייתה מאוד מבוהלת ומודאגת, ואז היא החליטה שאני צריכה להיות בבית הספר במשך כל זמן המלחמה מתוך דאגה שלא יקרה לי שום דבר ויהיה לי אוכל.

 

בשלב שהסכימו על ההפוגה (מצב בו אנחנו לא יורים והם לא יורים) היציאה מירושלים הייתה סגורה ואפשרו לצאת רק לאנשים עם סיבה מיוחדת כמו זקנים, חולים וכד'. כשבאתי למשרד שבו היו צריכים לאשר שאני אעזוב את ירושלים, מיד אמרו לי שאוכל, שאני מבין האנשים שיאפשרו  להם לצאת, אבל אני צריכה לחכות בתור ויש אנשים בעדיפות לפני – אנשים שהם חולים, זקנים. כל המשפחה שלי בחיפה הייתה  מאוד מודאגת כי לא יכלו ליצור קשר איתי. סבתא החליטה שסבא יודע משהו אבל אינו מספר לה. היא נזכרה שאני תמיד רציתי רדיו, לא היה לנו רדיו, ואז היא אמרה שאם הכול בסדר שיקנה רדיו, כי ירדנה תמיד רצתה רדיו. סבא שלי הלך וקנה רדיו כדי להרגיע את סבתא. כשחזרתי הביתה מצאתי רדיו ושמחתי מאוד. כשחזרתי הביתה לחיפה כולם היו מאוד נרגשים כי לא ידעו את המצב בירושלים, ולא האמינו שהם יצליחו עוד לראות אותי.   

 

אחרי המלחמה, אחרי כיבוש ירושלים הייתה שמחה גדולה. בסוף המלחמה חזרתי לירושלים לסיים את הלימודים, לא פחדתי לחזור לירושלים.