מאגר סיפורי מורשת

סבא יצחק מספר על סבא שלו, זיכרונות ילדות

לסבא של יצחק היו 5 ילדים. היו 2 אחיות  ו-3 אחים. הם גרו בליטא.

 

במלחמת העולם הראשונה הם גורשו לאוקראינה. כעבור 3 שנים חזרו לליטא. בשנת 1924 אבא של יצחק עלה לארץ. הוא התנדב לגדוד העבודה שם פגש את אשתו והקימו משפחה, ואחרי מספר שנים הגיעו לרעננה. עם בת. (אחותו של יצחק.) שם ברעננה הוא נולד. יצחק נולד בשנת 1929.

 

בשנת 1929, הם גרו בצריף רחוק ובודד, ברעננה היו באותו זמן גרו 200 תושבים. בחצר שלנו היה רפת ולול. הייתה להם פרה בשם בידה (ביצה) מדי בוקר הייתה אמא חולבת את הפרה. אחרי שהיא גמרה לחלוב התירה את השרשרת כך שהפרה הייתה חופשית וכאשר עבר הרועה עם העדר של הפרות היה מחלל בחליל וזה היה סימן לפרה והיא רצה אל העדר. בעוד הפרות קיבלו אותה בשמחה ליקקו אותה, אני ואחותו החלטנו שהפרות יודעות לאהוב. עם החלב אמא עשתה גבינה ולבן. היא הייתה אופה גם לחם. בארוחת בוקר אכלנו חביתה ירקות גבינה ולחם, ואח"כ יצאנו לשחק וכשגדלנו התחלנו לעבוד בבית ובחצר.

 

"מעקיצות של הרבה דבורים אפשר למות"

כשגדלנו התחלנו ללכת לגן ולבית הספר. יום אחד בחופש הגדול יצאתי עם אבא לעבודה. הוא קיבל שדה של חיטה וקצר את זה עם חרמש ואסף את זה עם קלשון. אני טיילתי לבדוק מה נעשה מסביב. שם פגשתי חבר והחלטנו לקחת דבש מן הארגזים (ומכוורת של דבורים). חשבנו שנפתח את המכסה וניקח. הוא הלך הביתה הביא כוס והלכנו לקחת דבש. מסביב למכוורת הייתה גדר תיל חלודה מתקופת הטורקים. עברנו את הגדר, ניגשנו אל אחד הארגזים הרמנו את המכסה פרצו המון דבורים מן הארגז (מהכוורת) החבר זרק את הכוס שנשברה לרסיסים והייתה מלאה בקרני השמש שהביקו ומשכו את הדבורים.

 

אני זרקתי את הכובע ונשכבנו בתוך השדה בין השיבולים בלי לזוז, מאוד פחדנו מהדבורים לאחר זמן כשהדבורים נעלמו יצאנו והתרחקנו מן המכוורת. הוא החליט לחזור הביתה מבלי לספר בבית על הכוס, ואני חזרתי לאבא בלי הכובע. כשאבא שאל איפה הכובע סיפרתי לו. הוא נבהל ואמר לי: "מעקיצות של הרבה דבורים אפשר למות". הוא הושיב אותי בצל של הגורן. נתן לי לשתות מים מן הכד (ג'רע).

 

אז לא היו ברזים בסביבה והמקור לשתייה היו הכדים. על הכד הייתה רשת עם חרוזים כדאי לשמור שהרשת לא תיפול. כך שמרו על המים מפני לכלוך בעלי-חיים. הייתה לכד פייה ממנה שתו. כשהגעתי לכיתה א' ידעתי מה זה מכוורת מניסיון. 

 

ביום הראשון שהלכנו לגן כל אחד בא עם אמא שלו. אח"כ רק אמא אחת עם הילדים לפי תור, עד שלבסוף הלכנו לגן לבד. יום אחד פגשה הגננת  (שמה היה אורה) את אמא שלי ושאלה אותה למה יצחק לא בא לגן הוא חולה? אמא השתוממה ואמרה לה הוא כל יום הולך לגן וחוזר יחד עם כל הילדים. אני נכנסתי מתחת לענפים של סידריה וביליתי שם את הזמן, ואכלתי את הפרי של הסידריה, בתוך הפרי יש גרעין גדול. הסידריה מופיעה בתנ"ך. בתנ"ך זה מופיע במשל יותם בוא הוא אומר: "הלוך הלכו העצים למלוך עליהם מלך". הם פנו לתמר הם פנו לדקל ולגפן וכולם אמרו לו:"אנחנו לא יכולים להפסיק לספק את הפרי שלנו". ואז הוא פנה לאטד (לסידריה שלנו) כך קראנו בזמן ההוא לאטד. למחרת הלכתי כרגיל לסידריה נכנסתי מתחת לענפים והתכוננתי לשבת שם עד הצהרים. פתאום אני רואה את הראש של אימא שלי מציץ בין הענפים והיא שואלת אותי:"מה אתה עושה כאן, למה אתה לא הולך לגן?" עניתי לה:" הגיעו  מושכות של סוסים עם פעמונים והילדים החזקים לוקחים את המושכות ואני לא יכול לקחת מושכות". אימא אמרה לי:"אני אלך איתך לגן ואבקש מאורה הגננת שתיתן לך מושכות". וכך היה.(זאת הייתה ההפגנה הראשונה שלי.)

 

לפני שאני עובר מהגן לבית ספר יש לי סיפור נוסף על הילדות שלי על הגן. הגן היה בנוי בבקעה ובחורף היה מתמלא מים השכן ממול היה מוציא את הילדים לגבעה את הגננת לקח על הגב כל הילדים מחאו כפיים. יום אחד אמא כיבסה כביסה גדולה והנה הגיע בעל הקיוסק כשהוא מחזיק אותי בידי ואומר לאימא שלי: "הנה התכשיט שלך והוא בא לקנות גלידה בכסף אחד, הכסף האחד היה משכורת של יומיים. הם צחקו והוא הלך, ראוי לציין כי הוא השאיר את הקיוסק בלי השגחה ובלי פחד שיגנבו לו. אימא שאלה אותי מאיפה לקחת את הכסף. הראיתי לה את המגירה בארון, לקחתי כיסא ועליתי למגרה ולקחתי כסף אחד. אימא שלחה אותי החוצה והסתירה את הכסף במקום אחר.

 

בגן היה נהוג לשבת במעגל ולשמוע סיפור מהגננת. ארוחת הבוקר ישבנו גם כן בעיגול. אפשר להוסיף כי מסביב לצריף שלנו היו פרחים בשם "פטוניה" ואני הייתי אחראי על ההשקאה. עכשיו אנחנו בכיתה א',שם המורה היה חביבה היא גרה ברחוב שלנו, הייתה לבושה בבגדים לבנים, במכנסיים קצרים, יפה ואני אהבתי אותה מאוד.

 

בכיתה א' בבוקר היינו מסתדרים בשורה והמורה הייתה שרה ומתופפת בתוף וכך היינו נכנסים לכיתה תוך שירה. הכניסה לכיתה הייתה דרך מדרגות בלי מעקה. יום אחד המורה חביבה האהובה עלי מאוד העמידה אותי בפינה, מול כל הילדים. התביישתי מאד. המורה חביבה התקרבה אלי ואני נסוגותי לאחור עד שהגעתי למדרגות ונפלתי כאשר הסנטר נחבל. והתחיל לזרום דם מהפה הנחתי את היד על הפה ורצתי הביתה.

 

אימא לקחה אותי למרפאה והאחות גילתה כי נשכתי את החניכיים, לא נורא אבל בעיקר נגמרה האהבה שלי לחביבה המורה. למרות זאת היא המשיכה להזמין אותי אליה הביתה וכמובן אימא לא הסכימה לשלוח אותי אליה. אחרי הרבה שנים שאלתי למה היא לא שלחה אותי, והיא סיפרה לי כי בדרך הביתה נכנסה חביבה אלינו וביקשה מאימא שלא תשלח אותי כי אני הופך לה את הבית. לאחר שהיא הזמינה אותי. לא אהבתי אותה ולא הצטערתי.

 

אחותי דאגה לי ועזרה לי בלימודים. בכיתה א' היה נהוג לשחק בחצר הקרובה לכיתה, תלמידים אחרים שחקו במקום אחר. היה נהוג להשאיר תלמיד לשנה נוספת באותה כיתה אם לא הצליח בלימודים. לרוב התלמידים לא הצטערו ובעתיד הסתבר כי חלק גדול מן הנשארים כיתה היו ילדים מוכשרים שלא התענינו בלימודים, העסיקו אותם דברים אחרים. היו גם מכינות תלמיד שקיבל ציון מספיק קיבל עבודה לחופש. אלה שלא הכינו את העבודה נשארו כיתה. בחופש הגדול נהגנו לעבוד בבית ובחצר לאחר מכן היינו משחקים.

 

ההורים בקיץ בדרך כלל היו עובדים ואנחנו נשארנו לבד. האוכל היה מוכן לנו היה לנו מקרר. המקרר היה בנוי כמו ארגז אבל במקום קירות הייתה רשת, המקרר היה תלוי מול החלון כך שהרוח תעבור דרך המקרר של הרשת ותקרר אותו. זה היה המקרר אז. המקרר החדיש היה נהוג לקרר אותו על ידי קרח. הייתה עוברת עגלה העגלון היה מצלצל בפעמון ומי שהיה צריך קרח יצא לרחוב וקנה קרח.

 

המשחקים היו בכדור ולא בכדור היינו רצים הרבה במשחקים רבים. המשק המקובל היה מחניים. היינו נוהגים לצאת לשדות לקטוף כל מיני צמחים למאכל. היינו קוראים לזה לצאת למרעה.(כמו הפרות.) לפנות ערב קיבלנו גם את הפרה שחזרה מהמרעה. כדאי לציין כי בלילה הסתובבו  תנים בחצר והשמיעו את קולם המפחיד. אם ההורים הלכו להרצאה נהגנו אני ואחותי לישון במיטה אחת מפחד מן התנים. היו גם תרנגולות שבחופש טיפלנו בהם, הרגשנו שותפים לפרנסה של המשפחה מילדות. הרבה מאוד היה נהוג לשיר שירים שלמדנו בבית הספר, היה נהוג גם להציג הצגות. הילדים היו בני גילים שונים והייתה הרגשה של אחריות של הגדולים על הקטנים שיחקנו גם במשחק בית ספר ובו המורה היה אחד מהילדים הגדולים.

 

כך ראיתי את החופש בגמר כיתה א'.כשהייתי בכיתה א' הקימו את המושב "גבעת חן" (חיים ביאליק) בערב הושיבו אותי ואת אחותי על החמור, אבי החזיק את הרסן ביד וככה הלכנו לגבעת חן. היה מאוד מעניין הקימו אהלים ומגדל שמירה ומיד אותתו בפנס לישובים מסביב במקרה של צורך לעזרה. זה היה בתקופת הספר הלבן "הספר הלבן" בחורף כאשר ירד גשם נוצר אגם שקראנו לו "היער הקטן" נהגנו ללכת לאגם ולדוג דגים ברשת חוטי ברזל. עד שהתברר לנו שאין אלו דגים אלא ראשונים.

 

באותה תקופה בנו את נמל תל- אביב והיו אנשים שהיו להם מכנסים עמידים למים, שאספו חפצים שנגררו לאגם. יום אחד הודעתי בכיתה שאנחנו יוצאים לטיול לאגם בשבת. המורה באה אלינו הביתה להזהיר  את ההורים לאסור עלי להחליט לאן מטיילים. לטיול הזה באה המורה גם כן. לנמל תל-אביב 

 

כאשר הייתי בכיתה ב' בנו את נמל תל אביב, כי היה סכסוך בין היהודים לערבים ואי אפשר היה להגיע לנמל יפו כדי לשלוח את התפוזים לחוץ לארץ ולכן בנו את נמל תל אביב. נסענו לתל אביב לראות את בניין הנמל, נסענו באוטובוס בין קומתיים, ואז שרנו את השיר על בניין הנמל. מילות השיר:"למרחקים מפליגות אניות, אנו כובשים את החוף והגל אנו בונים פה הנמל".

 

הפעילות שלנו של ילדי השכונה בשעות אחה"צ הייתה בין השאר להציג הצגות בנינו סוכה בכניסה וילון כמסך לילדי השכונה חלק הציגו וחלק היו הקהל. הנושאים היו: מביה"ס חג השבועות בביה"ס היו מכינים שבעה שערים מענפי דקל מול כל שער עמדה כיתה. לכל ילד היה טנא. ממול עמדו כוהנות על במה וקיבלו את הטנאים.      ההורים עמדו מסביב ובגמר הטקס העבירו את הטנאים לבית העם וקנו את הטנאים ואת הכסף תרמו לקק"ל. השיר המקובל בזמן קבלת הטנא ע"י הכוהנות: "השקיפה ממעון קודשיך מן השמיים וברך את עמך". הילדים שמחו כי באותו היום לא למדנו ועם גמר הטקס הלכנו הביתה.

 

החיים במקווה ישראל למדתי כרם וגידול עצי פרי. מדי יום שלישי נסעתי לתל-אביב בעגלה עם הסוס גאי סמכו עלי ואני סמכתי על הסוס היו בינינו יחסי אהבה. יום אחד חזרתי מתל-אביב בעגלה ריקה. הדרך מן השער עד לבית-הספר הייתה ארוכה ומשני צידיה דקלים. על יד השער חיכה המנהל, קראוזה. הוא ביקש טרמפ. הוא עלה על העגלה ושאל אותי:"מה שלומך חצי תלמיד?"

עניתי לו:"תודה רבה אדוני חצי מנהל."

הוא צחק ואמר לי:"שבגמר הלימודים הוא יחתום לי על התעודה." (הוא יצא  לפנסיה באותה שנה). אכן כשגמרתי הוא חתם לי.

 

 

 

קישור לאתר "צמח השדה" – צמח הסידריה הוא השיזף המצוי. סוג של עץ שיזף מצוי, עץ קוצני סבוך ממוצא טרופי–סודני. הפרי אכיל, לא משובח. השם שיזף נזכר במשנה, ומניחים כי שם הכוונה היא למין שיזף תרבותי, שנהגו לטפחו כעץ-פרי תרבותי. השיזף התרבותי נושא פירות מוארכים יותר, מבריקים, וטעמם משובח. מגדלים אותו בארץ פה ושם גם כיום, אך אינו מקובל ביותר. "