מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ימים אחרים

בית הספר בו למדה סבתא עליזה
סבתא רבתא אורזת תפוזים
ילדותה של סבתא במושב גאולים

סבתא עליזה ברזילי מספרת לנכד יהונתן גריסרו:
נולדתי בבית ברחובות, וכל חיי מזכירים לי שנולדתי במטבח…..ברחובות גרנו עם סבא וסבתא שלי, יוסף ורוסנה, שעלו מתימן ב-1920.
תחילה הסבים התגוררו בירושלים עיר הקודש, עליה חלמו מגיל צעיר, וכעבור מספר שנים עברו לרחובות בה סבא מצא פרנסה. סבא שהיה סופר סת"ם (ספרים ,תפילין, מזוזות), התקשה להתפרנס מעבודה זו בלבד ולכן היה זקוק לעבודה נוספת. סבא מצא פרנסה בעבודות הפרדס, ברחובות שהייתה מושבה חקלאית.
 
אבא ואימא שלי נולדו בישראל, אבא התאהב באימא שנחשבה לאחת הנערות היפות בחבורה. אימא בת נס ציונה נולדה למשפחת קהלני המפורסמת בגבורתה (שני אחיינים שלה הם גיבורי ישראל. אביגדור שזכה לאותות גבורה במלחמות ששת הימים ומלחמת כיפורים ועמנואל ז"ל שזכה לאות העוז לאחר מותו במלחמת הכיפורים).
הורי נישאו בגיל צעיר מאוד: כשלאימא שלי מלאו 16 ולאבא שלי 18. תחילה נולד יגאל אחי הגדול, כעבור שנתיים אני. מספרים שהייתי תינוקת שקטה ועדינה מאוד, שלא אהבה לאכול.
כשמלאו לי מספר חודשים, עברנו למושב, הורי (שהם סבא וסבתא רבה שלך), אחי הגדול יגאל ואני. במושב נולד אחי הקטן יאיר.
 
מושב גאולים
ההורים שלי הצטרפו לחברי גרעין "טלמון" שהקים את מושב גאולים ב- 2.11.45 (כ"ו בחשוון תש"ו). תחילה, תנאי המחייה והמגורים, לא התאימו למשפחות ורק הגברים התיישבו במקום.
באמצע שנת 1946 נבנו 39 יחידות דיור בנות שני חדרים. וב-2.1947 הצטרפו המשפחות למושב, איתן באו משפחות נוספות מארגון "נוטרי ציון" (אבא שלי שהיה נוטר היה ביניהם). כל משק קיבל שבעה דונם פרדס, רבע סוס או פרד וכחמישים "מטילות" (כך קראנו לתרנגולות שהטילו ביצים). ההורים עבדו בפרדס, בחציר, ברפת ובגידול בוטנים. ההורים שלי, כמו כל חברי המושב סבלו מהתנכלויות שכניהם הערבים. המושב הוקף בגדרות בטחון ובמוקשים.
למרות הקשיים מורל החברים היה גבוה ורוח אחווה ועזרה הדדית הייתה מורגשת בכל בית ובית. התגוררנו בבית קטן בו שני חדרים, כשאחד מהם משמש חדר שינה בלילה, ביום מטבח ובערב מקלחת. השירותים היו מחוץ לבית.
 
מושב גאולים במלחמת השחרור / עצמאות כיבוש המושב
בשנת 1948 כשמלאו לי כמעט שנתיים, החלה מלחמת השחרור, מדינות ערב התאחדו על מנת לכבוש את המדינה שלנו. בחודש מאי 1948, הצבא העירקי שבא לעזרת הצבא הירדני, הפגיז במרגמות את המושב (שהיה על קו הגבול המזרחי) והצליח לכבוש מחצית ממנו (עד ברכת המים הגדולה). מרבית התושבים ברחו לצור משה, פרדסיה וקדימה. יגאל, אימא שלי ואני, ברחנו דרך תעלות שנחפרו קודם לכן, לכיוון פרדסיה ונשארנו שם מספר חודשים, עד שבעלי המשקים, בעזרת חטיבת אלכסנדרוני גרשו את הכובשים.
התושבים חזרו ומצאו בתים הרוסים, חלקם שרופים. כל חיות הבית נגנבו, הפרות , הסוסים, הפרדים ואפילו האפרוחים הקטנים. כשחזרנו הביתה חיכתה לנו  הפתעה, הכלבה האהובה שלנו חיכתה לנו וקיבלה את פנינו בשמחה.
כולם שמחו לחזור הביתה, אך כשראו את ההרס נעצבו מאוד וחלקם בכו בכי מר כי כל רכושם נגנב או נשרף. במשך שנים גדלנו בצל הסיפורים שקשורים להתנכלויות הערבים, סיפורי הגנבות, הכיבוש אך בעיקר סיפורי הגבורה של התושבים.
הסוכנות היהודית עזרה לחברים להשתקם מחדש, לבנות ולשפץ את המבנים השרופים, לרכוש ציוד חקלאי, בעלי חיים, אפרוחים, פרות וסוסים. ההורים שלי כמו כל החברים חשו בגאווה גדולה על שהצליחו להתגבר על הקשיים ולבנות מושב לתפארת.
 
ילדות במושב
אהבנו את המושב, את החצרות  בהם שיחקנו עם ילדי השכנים, מחבואים, כשאנו מסתתרים בלול, או אחרי המלונה של הכלבה האהובה שלנו. כשהמשחקים הנוספים היו קפיצה על חבל, קלאס, מחניים (משחק כדור), ג'ולות, חמש אבנים, "אבן ניר ומספריים" או טיולים בין הפרדסים עם הורים מלווים, שלימדו אותנו את משחק "סימני דרך", היינו ילדים מאוד מאוד מאושרים.
גן הילדים היה בבניין המחלבה, היו לנו מעט מאוד צעצועים, בעיקר צבעים, ניירות ציור, חרוזים להשחלה, מעט בובות ומכונית עץ אחת. מרבית הצעצועים היו גרוטאות שההורים אספו, כבר אז למדנו להכין צעצועים ובובות מעיסות נייר.
הגננת שלי, או כמו שקראנו לה "יונה הגננת", מלאה את התפקיד שנים רבות, היא גם הייתה הגננת של אימא שלך ושל כל הדודים שלך. אני זוכרת בעיקר את יום שישי, כשייצאנו לגן בשמחה רבה, כי ביום זה תרמנו פרוטה לקרן הקיימת לישראל, כשאנו בטוחים שבזכות הפרוטה אנו גואלים את אדמות הארץ. פגשנו את יונה הגננת והיא סיפרה שהייתי ילדה ממש בכיינית ומפונקת מאוד שלא אהבה שנגעו בה. הוספתי מעט תמונות מבית הספר בכר רוסו, בית הספר של שנינו.

בכל שנה כל תלמידי הכתה הצטלמו למזכרת. צלם מיוחד היה מגיע לחצר בית הספר, המחנך ביקש מכולנו להתיישב יפה ולחייך….

זה היה יום חג עבורנו.

תמונה 1
בחג ביכורים (חג שבעות),התלבשנו לבן, כשזר פרחים מעטר את ראשנו ולכל אחד מאתנו סלסלה מלאת ירקות שאבא ואימא הכינו מרשת לולים.

את הסלסילה העשויה מרשת ברזל קישטו בירק ובפרחים.
תמונה 2
 
היינו מאוד גאים כשהסלסילה שלנו נמכרה בטקס החג. 
 
מסבתא עליזה ליונתן, על חווית ההשתתפות בפרוייקט
יהונתן אהוב שלי, העבודה שלנו בנושא "הקשר הרב דורי", העמיקה את הקשר שלנו. אהבתי לראות את ההתלהבות וההתעניינות, גילית סקרנות, שאלת שאלות רבות ולראשונה שמעת על חוויות הילדות שלי, הופתעתי להיווכח שהסיפורים ריתקו אותך וזה כמובן ריגש אותי מאוד.
אימא סיפרה לי שאתה נהנה מאוד וכל פרט ששמעת ממני סיפרת לכולם במשפחה. אוהבת אותך וגאה על שבחרת בי לספר לך חלק קטן מחוויות ילדותי.
יהונתן יקר שלי התבקשנו לספר מעט מחוויות הילדות שלנו וכך עשיתי. התמלאתי אושר ושמחה לעבוד יחד אתך על הפרויקט אך יותר מכל נהניתי להעביר עמך זמן איכות שהוא רק שלנו. החלטנו על עוד משימות שאין ספק שנעשה אותן יחדיו.—
אוהבת אותך הכי בעולם,
סבתא עליזה—.         
 
מיונתן לסבתא עליזה, על חווית ההשתתפות בפרוייקט
סבתא היקרה, הרגשתי כיף כשעבדנו יחד וכשסיפרת לי על החיים שלך ועל מה שעברת. שמחתי להכיר את ההורים שלך ואת המשפחה. הרגשתי שאנחנו יותר ביחד. זה קרב בינינו. שמחתי לשמוע על יאיר ויגאל שהם האחים שלך, כי אני לא מכיר אותם ממש.—           
דבר נוסף שהשפיע עלי זה הסיפור שלך על כיבוש המושב ושהכול נשרף, נהרס ושחיות הבית נעלמו וכשחזרתם הביתה הייתה לכם הפתעה שעודדה אתכם, לאסי הכלבה האהובה, חיכתה לכם וכשעיניה נוצצות מאהבה ושמחה שחזרתם. תודה שהשתתפת איתי בפרויקט. 
יהונתן ,אוהב אותך  

מילון

מלחמת השחרור
מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) השם המקובל (במדינת ישראל), שניתן לעימות הצבאי שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל וחלק ממדינות ערב שניסו למנוע בכוח את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמת מדינה יהודית

ציטוטים

”למרות הקשיים מורל החברים היה גבוה ורוח אחווה ועזרה הדדית הייתה מורגשת בכל בית ובית“

הקשר הרב דורי