ילד צעיר ועצמאי
בני משפחתי פעילי עלייה אהרן אוחנה ועמרם הרוש
רקע כללי
כידוע עד שנת 1956 מרוקו הייתה *קולוניה צרפתית. הצרפתים שלטו במרוקו למרות שהיה מלך מקומי. ערב קבלת העצמאות התושבים התקוממו נגד צרפתים וכתוצאה מכך, גם היהודים סבלו. בתקופה זו מספר שנים אחרי שמרוקו הפכה למדינה עצמאית העלייה לארץ ישראל הייתה בלתי לגאלית והתבצעה בצורה חשאית.
במרוקו פעלו מספר ארגונים חשאיים להעלאת יהודים לארץ ישראל כגון: הסוכנות היהודית והמוסד אשר נאלצו לפעול בדרכים חשאיות, שיחדו בעלי תפקידים בשלטון המרוקאי. נוצרה מערכת מסועפת של זיוף דרכונים מתחת לאפם של השלטונות. למרות כל הקשיים היהודים לא סבלו מהאנטישמיות בתקופה זו, עקב הגנת המלך מוחמד החמישי, אשר הגן עליהם בתקופת השואה.
פעיל העלייה – אהרון אוחנה
ישנם סיפורים רבים לגבי פעילי עלייה אשר סייעו לאנשי המוסד, בעיקר בזיוף דרכונים וארגון היהודים לקראת עלייתם. ביניהם שני קרובי משפחתי אשר בסופו של דבר נאלצו לברוח ממרוקו בגלל איום על חייהם. אחד מהם היה אהרון אוחנה שהפעילות שלו נמשכה מספר שנים בהם נדרש לשלם שוחד מכספו על מנת שלא יסגירו אותו לשלטונות. כאשר הדבר התגלה לשלטונות, אהרון נאלץ לברוח לקח את בני משפחתו עם מעט ציוד והודיע שהוא יוצא לטיול בגבול הספרדי בצפון מרוקו, לאחר הרבה תלאות הגיע לארץ ישאל דרך ספרד
(על פעילותו נכתב בפירוט רב בספר שנכתב על ידי בנו בשם "האנשים הכחולים").
עמרם הרוש – סיפור עלייתי לארץ ישראל
הסיפור השני קשור לקרוב משפחתי בשם עמרם הרוש, שהיה גם כן פעיל עלייה ומכיוון שפחד לשלם על פעילותו הרגיש שהקרקע בוערת מתחת לרגליו נאלץ לעזוב בחשאי ובחפזה לארץ ישראל.
נולדתי בתאריך 8.12.1944 במרוקו בעיר גולימין, קרוב לעיר אגדיר. בגיל 12 מאוד רציתי לעלות לארץ ישראל מכיוון שאחיי הגדולים עלו לארץ מספר שנים לפני כן. לאבי הייתה משפחה בשם הרוש (שהזכרנו קודם) וכאמור היו פעילי עלייה ונאלצו לברוח כי היו בסכנת חיים.
כאשר אבי המשפחה עמרם הרוש בא להיפרד מאבי, ניגשתי לאבי בתמימות של ילד קטן וביקשתי להצטרף לעמרם הרוש ולעלות איתו לארץ ישראל כדי לפגוש את האחים שלי בארץ. זה אולי נשמע דמיוני אך עמרם אמר לי:
"יש לך 10 דקות להתארגן אנחנו זזים !"
תוך 10 דקות הכינו לי מזוודה קטנה ואפשר לומר שמאותו רגע התחלנו את דרכנו לארץ ישראל. מכיוון שזה היה ערב יום כיפור אמא שלי שמה לי ביד את תרנגול הכפרות שלקחתי אותו בדרך. כל הלילה נסענו מגולימין עיר הולדתי לקזבלנקה אך מכיוון שזה היה ערב יום הכיפורים משפחתו של עמרם הזמינה אותנו לעבור אצלם את יום הכיפורים ולמחרת נסענו למחנה העולים בקזבלנקה.
בדרך למחנה העולים נפלה המזוודה שלי מן המונית ונשארתי ללא בגדים. לאחר מספר שעות עלינו על אוניה איטלקית בשם "אסקניה". אחרי מספר ימים הגענו לצרפת לעיר מרסיי ושם העבירו אותנו למחנה עולים שנקרא "'קאן דרנאס". במחנה הזה היו אלפי עולים וכולם היו גרים באוהלים או בקרוונים כמו מחנה צבאי, מחנה זה שימש בעבר את הגרמנים שם ריכזו את היהודים במלחמת העולם השנייה.
אני, למרות שהייתי עדיין ילד כתבתי מכתב לאבי וביקשתי שישלח לי כסף כדי לקנות בגדים כי נותרתי ללא בגדים. כמו כן כתבתי לאחיי בארץ והודעתי שבקרוב אגיע לארץ. אחרי כחודש עזבתי את מחנה העולים וכמה ימים לאחר מכן הגיע הכסף מאבי, אבל עזבתי את מחנה העולים ולכן הכסף חזר חזרה למרוקו.
יצוין כי במחנה העולים הכל התנהל כמו מחנה צבאי כל בוקר, צהריים וערב היינו עומדים בתור כדי לקבל ארוחות שהיו מכינים במרוכז לכל העולים. במחנה היו מפגשים מרגשים בין בני משפחה שלא התראו שנים רבות וגם אני פגשתי את דודתי מעיר אחרת שאותה לא ראיתי זמן רב. היו דואגים לנו גם להתקלח וכל כמה ימים היו לוקחים אותנו לעיר מרסיי כי לא היו מקלחות במחנה.
מגיעים לישראל
היה זה באוקטובר שנת 10/1956 . ממרסי לישראל שוב עלינו על אוניה איטלקית שנקראה "פצה". אחרי כ-6 ימים הגענו לארץ ישראל לנמל חיפה. באותו זמן הייתה מלחמה בארץ שנקראת "מבצע סיני" או "מבצע קדש". האנייה לא יכלה להיכנס לנמל חיפה כי צה"ל תפסו אנייה מצרית שנקראת "איברהים-אלאואל" והייתה בדרכה לנמל חיפה, לכן האנייה שלנו עמדה כעשרים וארבע שעות מחוץ לנמל.
אני זוכר שכל הלילה התפעלנו מהאורות היפים של חיפה. למחרת נכנסנו לנמל חיפה אך להפתעתי האחים שלי שהיו מספר שנים בארץ לפניי לא הגיעו לקבל אותי, מכיוון שהיו אז חיילים והשתתפו במלחמה. בלי ברירה, נסעתי עם משפחת הרוש למקום שנקרא "מעברת הקסטל".
מעברת הקסטל: "בפברואר 1951 הוקמה מעברת עולים – "מעברת הקסטל", באזור הקסטל מדרום לכביש ירושלים-תל אביב. המעברה ובה כ-400 צריפי-פח, קלטה עולים מכורדיסטן ועיראק שהגיעו במבצע עזרא ונחמיה."
במקום זה נמצא היום הישוב מבשרת ציון. אחרי כשבוע אחי הגדול יעקוב שהיה חבר בקבוצת יבנה, קיבל חופשה מהצבא בסוף המלחמה הגיע אליי, לקח אותי לקיבוץ וחזר לצבא עד גמר המלחמה. בקיבוץ אחרי כחודש כבר התחלתי לדבר עברית כי לא הייתה ברירה אחרת וכך למדתי מהר.
הקליטה בקיבוץ
הקליטה שלי בקיבוץ הייתה מצוינת וזה בניגוד לקליטת יהודי מרוקו שקליטתם בארץ הייתה קשה ולא כל כך מוצלחת. בקיבוץ הילדים עזרו לי מאוד בלימוד השפה ואפילו היו מעתיקים מהלוח בשבילי כדי להקל עליי להדביק את הפער. אני זוכר שאחי יעקוב היה יושב איתי עד השעות המאוחרות בלילה כדי לעזור לי בשיעורי הבית. בשנה הראשונה שלי בקיבוץ אחי יעקוב נשלח מטעם הסוכנות לנהל מחנה עולים בצרפת ולכן דאגו לי למשפחה מאמצת בקיבוץ. במשפחה מאמצת זו, משפחת בר שלום, הייתי נחשב יותר מבן וקיבלתי יחס מיוחד. מעולם לא צעקו עליי ואפילו הפלו אותי לטובה. מכיוון שעם הזמן הייתי תלמיד מצטיין אבי המשפחה היה מציין אותי כדוגמא ומופת והיה אומר לילדיו תהיו כמוהו.
הקליטה שלי בארץ הייתה מצוינת והתגייסתי לצה"ל והגעתי עד דרגת סגן אלוף ומפקד יחידת מודיעין בצה"ל. על כך אני מודה למדינת ישראל שהביאה אותי עד הלום, הקמתי משפחה לתפארת שכל ילדיי היום קצינים בצה"ל.
תשע"ה
מילון
קולוניהמדינה תחת חסות
תלאות
קשיים
בחופזה
במהירות
מעברת הקסטל
בפברואר 1951 הוקמה מעברת עולים - "מעברת הקסטל", באזור הקסטל מדרום לכביש ירושלים-תל אביב. המעברה ובה כ-400 צריפי-פח, קלטה עולים מכורדיסטן ועיראק שהגיעו במבצע עזרא ונחמיה.
ציטוטים
”העליה לארץ, עמרם אמר לי: "יש לך 10 דקות להתארגן אנחנו זזים".“”שני בני משפחתי פעילי עלייה אהרן אוחנה ועמרם הרוש“
”אני מודה למדינת ישראל שהביאה אותי עד הלום“
