מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילד "פליט" במדינת ישראל

סבא ואני משתעשעים בחצר ביה"ס
סבא ואהבתו - הספורט
ילדי קיבוץ רמת הכובש פונו מביתם למשך כשנה בעקבות הפגזות וסכנת כיבוש הישוב יעל ידי כוחות צבא ירדנים וערקים במלחמת השחרור

שמי לייזר נולדתי בשנת 1941 ברמת הכובש. לברור קטע, פרק כלשהו מתוך סיפור חיי, זה כמעט כמו לבחור בגרעין חיטה מתוך שדה שיבולים, כמו להעדיף כוכב בשמיים מתוך "שביל החלב", או להעדיף תפוז בודד בפרדס מניב, זאת היות וכל שיסופר כל שיאמר בו הוא כגרגר בחול אשר על שפת הים מתוך מסכת חיי.

אני, כבן קיבוץ ספר, בן קיבוץ רמת הכובש, כחקלאי עובד אדמה, כקצין סיור בחטיבת שריון במילואים במלחמות ישראל "ששת הימים" ו "יום כיפור", כמורה ומחנך שנים הרבה,{ עם כל הצניעות }…אני גאה שזכיתי …כן בפירוש, זכינו! להשתתף ולקחת חלק פעיל בפרק ההיסטורי המפואר והמשמעותי ביותר {לדעתי} בתולדות תקומת עמנו, ההכרזה על המדינה כחלק מתקומת עם ישראל ומדינת ישראל המתחדשים בארצם.

מתוך כל העושר החוויתי בחרתי לספר לקשת נכדתי על חוויה אחת מילדותי, חווית ילד בכתה א' במלחמת השחרור המוצא עצמו יום אחד כ"פליט" בארצו, ישראל. כילד בקיבוץ רמת הכובש, ישוב יהודי שהיה בודד בתוך משולש של כפרים ערבים… קלקילייה, טירה ומיסקי, כפרים שהיו עוינים להתיישבות היהודית, הייתי מודע וער למאבק הקיום היום יומי של הורי, כמוהם חברי המשק, לעבודתם הקשה לצורך קיום, לחוסרים ולהסתפקות במועט, להכרח בהגנה על החיים והרכוש במשק, בשדות, ביום ובלילה. בטחון וגאווה נסתרת ליווני בידיעה כי לאבי שהיה "נוטר" במשטרה הבריטית בימי המנדט, יש תת מקלע גרמני "שמייסר" אותו היה נושא עמו לעמדת המגן ברפת כאשר יצא לשמירת לילה או לסיור בשדות בשעות היום, לערכת "ציודו הקרבי" נלווה גם זוג מגפיים שחורות וגבוהות שהיו מרופדות בגזרי נייר עיתונים כדי לחמם את כפות הרגליים ומעיל גשם צבאי ענק בגוון ירקרק מנוקד חום, שארית כלשהי מעודפי צבא של מלחמת העולם הראשונה. המשק חפור היה כולו ב"תעלות קשר" שחרצו את החצר כקורי עכביש, מקלטים היו פזורים בכל פינה, חלקם יצוקי בטון וחלקם עשויים מקורות עץ עבות הנתמכות בברזלי זווית ופחים גליים מכוסים בשקי חול ועפר שימשו להם כגג ומחסה, פתחי אוורור רבים כאילו צמחו מתוכם כפטריות אחר הגשם.

את קריאות השמחה, הגיל והאושר "מדינה עברית עליה חופשית"!!! שעלו עם השמע הבשורה על הכרת האו"ם בזכותנו למדינה עברית ריבונית וחופשית שמעתי ממיטת חוליי, ילדים ובוגרים רקדו ושרו בחצר והשמחה חגגה עד השעות המאוחרות של הלילה.

תקופה קצרה בלבד לאחר מכן עלו ובקעו קולות אחרים, שונים וחריגים, קולות ירי וקולות נפץ מילאו את אותן שעות צהריים, מן ההמולה והבהלה סביב הבנו אנו הילדים כי אירוע משמעותי יוצא דופן מתרחש ואכן…  המשק הותקף!!! התקפה עזה מלווה בהפגזת מרגמות ותותחים של כוחות צבא ערביים וירדנים, בסיוע ירי טנקים של כוח שריון עיראקי זעזעה את חצר המשק, חשש גדול עלה לגורלה של "הרמה", חשש ליכולת הספיגה, לעמידות כוחות המגן ובעיקר חשש מקרבנות רבים. מפנים!!!

נתקבלה החלטה, יפונו מהמשק כל מי שאינו לוחם או אינו נדרש כחיוני להתנהלות המשק בהם ילדים, טף, נשים ומבוגרים (אפילו בעלי החיים והפרות פונו) לבושים למחצה, נעולים חלקית גם יחפים, רצנו בשפיפה בתעלות כשמעל לראשנו מתחולל קרב ירי והפגזה, אימהות חיפשו את ילדיהן, תינוקות מיררו בבכי, "מהר", "מהר", נשמעו קריאות זירוז, כך ילדים מבוהלים אוחזים יד ביד וזה בזה התקדמנו לעבר הפרדסים אל מחוץ לרמה, אל מקום הקרוב לכביש המחבר לכפר סבא בו המתינו לנו אוטובוסים ומשאיות כדי לחלצנו מן הסכנה, הכול נדחק ונדחס, ציוד, מצרכים, תינוקות וילדים דרך דלתות האוטובוסים גם דרך החלונות, רק "מהר מהר"  בטרם יאותר מקום הפינוי…ויופגז.  אציין רק שני הבזקים של מראות ותמונות החרוטים בזיכרוני:

*בריכת המים הניצבת בלב המשק ומהווה סמל של בטחון וקיום… פגועה!!! חור פעור בה וממרומיה קילוחי מים ניתזים מטה *על שפת תעלת המילוט בה רצנו ממוקמת "בזה", מכונת ירייה גדולה ושחורה על תלת רגל ויורה צרורות ארוכים, תרמילי הכדורים הריקים הנפלטים לאחור לתעלה צורבים בלהטם את רגלינו ומעכבים את התקדמותנו.

כמשפחה פוזרנו לארבע כנפות הרוח, אבי בצלאל נשאר עם הלוחמים על הגנת הרמה ב"עמדת הרפת", אחי הצעיר אמנון ואמי אסתר {כמטפלת} פונו עם שאר הפעוטות וילדי הגנים ל "סמינר" ליד בית החולים בילינסון, אחותי הבוגרת חנה פונתה עם ילדי הכיתות התיכוניות לקיבוץ גליל ים, ואני עם ילדי כתות היסוד לקיבוץ גבעת השלושה (של פעם). שנה היינו כפליטים, מנותקים מהבית, מהאחים ומההורים, בארץ התנהלה המלחמה, ידיעות מעציבות ומעודדות רדפו זו את זו… שנה קשה לנו הילדים כפליטים, שנה קשה לכל. חברי קיבוץ גבעת השלושה קיבלו אותנו בלב פתוח ועשו מאמצים רבים להקל עלינו ולהטיב עמנו ככל הניתן, אבל הדאגה, החשש, החרדה, הבדידות ובעיקר הגעגועים…היו כצל, כבני לוויה צמודים יום אחר יום.

הבזק חרוט בזיכרוני מאותה שנה:

*יום ששי, ערב, צלילי פעמון הברזל התלוי על ענף עץ במרומי הגבעה לצד חדר האוכל {ילדים} נשמעים למרחוק ומזמנים אותנו הילדים לארוחת ערב שבת, חדר האוכל מקושט, מפות לבנות על השולחנות, צנצנות פרחים, ילדים בחולצות לבנות , הדלקת נרות, דברי ברכה, שירת "ירדה השבת  וניחוח עתיק בשוליה". ואני, געגוע ענק עולה בי, מתקשה לעצור דמעותיי, יוצא החוצה ויושב תחת עץ הפעמון .. אורותיה של פתח תקווה מנצנצים במורד הגבעה מרחוק ומנגינת השיר "כיתת חבלנים" מחפה על קול בכיי החנוק ופרץ הדמעות שמציפני ומרטיב את חולצתי…   חזרנו למשק! פגוע, חבול והרוס בחלקו, סימני המלחמה בכל מקום ומקום, מבנים ובתים ריקים, עצים, גינות ודשאים המתחננים למגע יד אדם, בית הילדים שלנו מחורר חסר חלונות ודלת, שברי זכוכית, רעפים, בלוקים, טיח וסיד מכסים את הרצפה, את השולחנות והמיטות, ספרים קרועים, בגדים למיניהם, סנדלים ונעליים, הכול בערבוביה, רק משחק אחד, משחק "ריץ" רץ" ממתין בשלמותו וכאילו אומר לנו… ברוכים השבים לביתם.

תמה תקופת הפליטות שלנו, היינו פליטים בארצנו, אמנם  בהכרח, אבל מתוך בחירה מושכלת !!! להתרחק מסכנה כדי לשמור על החיים עד יעבור זעם . כנאמר "לכל התחלה יש סוף וכל סוף הוא סימן להתחלה" ואין כמו תחושת מתיקות תחילתה של שיבה הביתה! רק בריאות, בטחון, פרנסה, הגשמה, תקווה, חלום, חיוך  …ו…אהבת ישראל!!!

תמונה 1
תמונה 2

הזוית האישית

לייזר: הסכמתי להצטרף לתכנית מכיוון שאני חושב שחשוב להעביר לדור הצעיר את חוויותינו וסיפורי ארץ ישראל. נהניתי מזמן האיכות שלי עם הנכדה שלי קשת וכמובן ההיכרות שלי את חברותיה ובית הספר שלה.

קשת: מאוד נהניתי כשסבא הגיע לבית הספר למפגשים של התכנית "הקשר הרב דורי". כל פעם חיכיתי לו ולשיחות שלנו יחד ליד המחשב.

מאלבום התמונות של סבי בנערותו – סבא ואהבתו לספורט

תמונה 3
תמונה 4

מילון

פליט
מי שיש לו חשש לרדיפה ומגרשים אותו מארצו וממקום מושבו.

ציטוטים

”"לכל התחלה יש סוף וכל סוף הוא סימן להתחלה"“

הקשר הרב דורי