מאגר סיפורי מורשת

מסביבות המאה ה-16 או ה-17. היה אדמירל יהודי בשם שפלר שהיה מפקדו העליון של הצי הגרמני. המשפחה התפצלה כך שחלקה התיישבה בפולין במחוז גליציה בערים סטריז"ב, זשוב, קרוסנו וסאנוק, ומשפחת אמי ראבך הגיעו מסאנוק.

העיר סאנוק הייתה עיר מאוד תוססת עם חיי תרבות עשירים ומוסדות יהודיים רבים ומפוארים, בתי כנסת, בתי תלמוד תורה, גימנסיה יהודית מפוארת, בתי משפט יהודים ומוסדות רבים נוספים. כפי שניתן לראות, בדומה לעיירות רבות באירופה נכון לשנים של לפני מלחה"ע ה-1, גם בסאנוק היהודים חיו בצוותא עם המקומיים והשתלבו בחברה. למרות האנטישמיות שהייתה כבר קיימת, התנהלו חיי היהודים ללא הפרעה. האוכלוסייה שגרה במקום ובאזור הייתה מכל שכבות העם, מתוכם בלטו במיוחד בני המעמד הבינוני, כאשר ביניהם היו קיימים גם עניים שהתפרנסו רק בקושי. בנוסף, כמו בכל עיר אחרת, היו גם בעלי ממון ששלחו את ילדיהם לרכוש השכלה מחוץ לעיר ולאוניברסיטאות בקראקוב ובוורשה. אמי נשלחה לקרקוב ללמוד עברית ולשמש כמורה לעברית בסאנוק.

למרות כל הקשיים נכון לתקופה, הייתה פעילות ענפה של תנועות הנוער הציוני כגון השומר הצעיר, בית"ר, גורדוניה, פועלי ציון, המזרחי, וכדומה. רבים מן הנוער כבר היו דוברי עברית. אנשי הקהילה היהודית עזרו איש לרעהו כמיטב יכולתם ודאגו להמעיט את מספר הרעבים והנזקקים בעיירה. לדוגמה, סבי – רבי יעקב יוסף ראבך ז"ל, היה איש אמיד בעל מתפרה של כמה מאות מכונות תפירה, שהעסיק בה את כל משפחתו, כולל אבי יהושע שפלר, ומאות מתושבי העיר היהודיים ונוצרים גם יחד. הייתה לו מסורת של שנים רבות, במסגרתה בכל יום שישי בצהריים היה עורך סעודה לכל העניים שידם לא הייתה משגת לרכוש ארוחה לשבת, וכל המשפחה הייתה מגויסת למטרה זו. לדברי אמי הוא תמיד היה אומר כי "אני לא יכול לשבת לסעודת השבת כשאני יודע שיש עני אחד בעיר, שידו אינה משגת להשיג ארוחה לשבת".

 למרות אישיותו הנדיבה וכל מעשיו הטובים, סבי – רבי יוסף ראבך ז"ל, היה הקורבן היהודי הראשון מהעיר סאנוק במלחמת העולם השנייה.

בתאריך 9.9.1939 נכנסו חיילי הורמאכט לעיר סאנוק והחלו להתנכל ליהודים ולחטוף חלק מהם למען עבודות כפייה. הוטל עוצר בעיר משעות הערב עד הבוקר. נאסר על היהודים לקנות מצרכי מזון בשוק העירוני בסמוך למקום מגוריו של סבי.

 הוריי שפלר יהושע ורחל שפלר (ראבך) ז"ל לפני המלחמה.

בליל ראש השנה, שנת 39, הציתו הגרמנים באש את בתי הכנסת, בתי המדרש ואת הבתים לתלמוד תורה. אחד מבתי הכנסת המוצתים, היה בסמוך לבית ראבך. סבי, כאמור – רבי יוסף ראבך הי"ד, שהיה אחד המתפללים הבולטים של בית הכנסת הסמוך לביתו, קפץ לבית הכנסת דרך החלון, בניסיון להציל ספרי תורה מתוך הבניין הבוער. בעת ניסיון ההצלה, לאחר שהוציא שני ספרי תורה מתוך ארון הקודש, הוא נורה ע"י קצין נאצי, ותוך כדי ריצתו נפל על רגליה של אמי רחל כאשר היא אוחזת אותי בזרועותיה, בהיותי פחות משנתיים.

הקצין, נתן פקודה לזרוק אל תוך האש את סבי, יחד עם ספרי התורה שניסה לחלץ, והוא נשרף בלהבות בעודו בחיים כאשר ספרי התורה בזרועותיו…

דוד שלי משה רבאך ז"ל אחיה של אימי                                                                                                                       

אימא שלי, שהייתה דוברת גרמנית רהוטה, פנתה לקצין הנאצי ואמרה לו "רצחת את אבא שלי, אתה יכול להרוג אותי ובנוסף גם את בני". הקצין ענה לה בגרמנית "הבן שלך הוא ילד בלונדיני וכנראה מגזע ארי (גרמני), כנראה מיחסים שהיו לך עם גרמני, לכן לא אהרוג אותך, אני נותן לך שלוש שעות לעזוב את העיר, תסתלקי מהר, וגירש את אמי מידית מהמקום.

למחרת היום התייצבה אימא שלי יחד איתי במטה הגסטפו וביקשה לפגוש את הקצין הגרמני. כשהוכנסה לחדרו הוא זיהה אותה ואמר לה "מה את רוצה שוב?", והיא ענתה "אני מבקשת לאסוף את האפר של אבי ושרידי הגופה להביאו לקבורה יהודית". הוא צעק עליה ואמר "תסתכלי מאחורי למעלה, יש שעון. אני נותן לך 4 שעות נוספות לעזוב את העיר. אם תמצאי בעיר לאחר מכן אכניס אותך ואת בנך לגטו ואשלח אותך לעבודה קשה". אמי הבינה כמה הרמז אמיתי ויחד עם משפחתנו הקרובה השאירו את כל הרכוש, לקחו מעט כסף וכמעט ללא בגדים ותוך שעות מספר ברחו לכיוון היערות, היכן שכל לוחמי החופש הפרטיזנים הסתתרו.      

כאמור, בעיר סאנוק הוקם גטו אשר מנה בין 10,000 ל-13,000 יהודים. בערב סוכות אספו את כל היהודים לכיכר העיר ועשו סלקציה, כל הגברים והנשים הצעירים נלקחו לעבודה ואח"כ נשלחו להשמדה. מי שלא התאים לגרמנים נשאר בעיר והוכנס לגטו. כל הזקנים והחולים גורשו מזרחה לכיוון נהר הסאן, שהיה בגדר השטח הסובייטי. הגירוש היה מלווה במעשי התעללות, מכות והשפלות. מגורשי סאנוק התפזרו ברחבי גליציה המזרחית. חלקם הצליחו להימלט לרוסיה וחלקם קבלו מסתור בביתם של חסידי אומות העולם בפולין.

רוב יהודי סאנוק נרצחו במחנה ההשמדה בלזץ. כולל רוב משפחתו של אבי, כולל סבי וסבתי ממשפחת שפלר. דוד שלי- משה רבאך ז"ל אחיה של אמי, איש משמעותי בחיי. הוא הוביל אותנו אלפי ק"מ מהתופת ברחבי אירופה עד צפון סיביר סמוך לקמצ'טקה ודאג כמיטב יכולתו לשמור עלינו שלא ניפגע. הסתתרנו ביערות בין הפרטיזנים. הצלחנו לקבל עזרה מועטה מפולנים טובי לב. שינינו מקומות מפחד שנוסגר ע"י פולנים אנטישמיים. סבלנו מרעב ומקור, ללא ביגוד מתאים. אבא נאלץ להסתכן ולגנוב עבורי כמה תפוחי אדמה ובצלים על מנת שאשאר בחיים. בשנת 1940 הצלחנו לברוח לברה"מ, משם נשלחנו לצפון סיביר ברכבת משא של בהמות כמעט ללא מזון ושתיה. לאחר נסיעה של כמעט חודש וחצי הגענו ליאקוצק בסיביר בקור של מינוס 40 מעלות. משם, העבירו אותנו צפונה יותר אל העיר מינור. בכל המקומות הללו הועסקו הוריי בעבודות כפייה, עבודה במכרות במעמקי האדמה, כאמור למען המאמץ המלחמתי של ברה"מ כנגד הגרמנים. אני נשארתי תחת השגחה של דודה של אמי, אישה מבוגרת וכמעט עיוורת, במרבית שעות היום. בכל התקופה הזו סבלתי מתזונה לקויה. רעב, קור עז ומקפיא, הייתי מלא פצעים וילד חולני ובכיין.

  סבא שלי שמעון שפלר הי"ד, וסבתא שינדל (יפה) שנספו בתאי הגזים במחנה ההשמדה בבלזץ

כשהייתי בערך בן 4-5, גרנו בצריף של עץ בסיביר הרחוקה בטמפרטורה של מינוס 50 מעלות עד שהחלונות היו קופאים. אמא שלי הייתה שמה מגהץ חם עם פחם והייתה מפשירה את החלונות כדי שייכנס אור. דלת הכניסה הייתה נפתחת כלפי פנים על מנת שהשלג לא יחסום את הכניסה ויאפשר לנו לצאת, ויחד עם אמי ואבי היינו מפנים ערימות שלג מהכניסה.

הייתי יוצא עם אבא לאסוף עצים כדי לחמם את הצריף הקר. אהבתי ללכת עם אמא לקנות מעט חלב עם סיר אלומיניום. החלב היה מיד קופא בתוך הסיר ובבית היינו מפשירים אותו במקצת. אהבתי להפוך את הסיר ולראות ולקבל את החלב בצורת הסיר. אח"כ אמי הייתה מרתיחה אותו והייתי מקבל קצת חלב ולחם שאבי היה מצליח לקנות עבורנו. לעיתים הייתי מקבל תפוח אדמה ומעט בצל כדי להשלים את הארוחה היחידה ביום.

סבא שלי רבי יוסף ראבך הי"ד שנרצח בבית הכנסת בניסיון להציל ספרי תורה מהאש, נורה והושלך ללהבות בעודו בחיים, בנוכחות אמי ואני כילד קטן.

בתום המלחמה ב 1945 החזיר אותנו דוד שלי בשלום לפולין, אך כל משפחתנו החליטה לעזוב את פולין ולא לצאת לחפש אחר הרכוש שהשארנו. נדדנו כפליטים באוסטריה, בצרפת ואיטליה. עברנו במסע רגלי דרך האלפים המושלגים, בקור מקפיא ללא בגדים חמים ונעליים קרועות. המסע היה בדרך כלל בלילות ברגל, מסע קשה מאוד לאורך מאות ק"מ רבים. במסע הזה הלכתי ברגל אני ואמי ודודה של אמי, הזקנה והעיוורת.

אבי נשאר מאחור בהמלצת השליחים שלנו, שנשלחו ע"י ההגנה בא"י ותנועת "הבריחה". האיש שהוביל אותנו במסע היה משה – אח אמי, שפעל כבר אז באותה שליחות של תנועת "הבריחה": הוא היה מעביר קבוצות קטנות של יהודים לאיטליה וחוזר חלילה. משום שהכיר טוב את מסלולי הטיולים באוסטריה וצרפת לפני המלחמה.

זכור לי שבאותו מסע נקרעו לי הנעליים הבלויות, שבלאו הכי כבר היו קרועות ורגליי החלו לקפוא. לא הרגשתי את כפות הידיים והרגליים והשפתיים הקפואות. אמי ניסתה לשפשף לי את הידיים וכפות הרגלים בכדי להמריץ את זרם הדם אבל לא הועיל. אמא הורידה את החולצה שלה היחידה, וקרעה את שני השרוולים בכדי לעשות לי כיסוי במקום גרביים כדי שלא אקפא. והחזירה את הסוליות הקרועות וקשרה אותם עם שרוכים שמצאה אצל מישהו. חלק מהדרך עשיתי לבד, ובחלקו הגדול, אמי סחבה אותי על גבה או מתחת למעיל היחיד שהיה לה בכדי שאתחמם בחום גופה. מעולם לא התלוננה שקר לה או שהיא חולה. אני כבר ילד גדול בן שבע וחצי. בהמשך המסע נפלה דודתי אסתר המבוגרת כמעט באפיסת כוחות על השלג והתחננה לאמי ובקשה: "רחל, השאירי אותי כאן, אני כבר זקנה, אני לא מסוגלת יותר ללכת". אני זוכר איך אמי אמרה לה ביידיש, "אסתר אני לא אשאיר אותך פה, קומי ותמשיכי ללכת עד שנגיע לירושלים!" והיא קיימה את הבטחתה, זו הייתה דמותה של אימא שלי, האימא היהודייה הלביאה, ששומרת על ילדיה ומשפחתה בכל מצב. כך הגענו לאיטליה, שם נאספנו ע"י ארגון "הג'וינט", והועברנו למחנה פליטים.

לאחר זמן מה נסעו הוריי איתי בעזרת הג'וינט לשגרירות הפולנית ברומא וביקשו לקבל מסמכי אזרחות פולנית בחזרה. כעבור כמה ימים קיבלנו תעודות זמניות, ומאז ועד היום נשללה מאיתנו האזרחות הפולנית בה החזקנו לפני המלחמה. חזרנו ללדיספולי באיטליה ומשם, כעבור מספר חודשים, עלינו בעלייה בלתי לגאלית (לא חוקית) עם ספינת המעפילים "לא תפחידנו" לפלסטינה, שהייתה תחת השלטון הבריטי.

במהלך ההפלגה באניית המעפילים לארץ, כשהיא מוסוות לספינת משא, נושאת דגל פנמה, המשחתות הבריטיות גילו אותנו קרוב לחופי הארץ והחלו להתקרב כדי להשתלט עליו ולמנוע מאתנו להגיע לחופי הארץ. על פי הוראות מפקד האנייה כל המעפילים, כ-856 במספר, עלו במהירות על הסיפון. הדגל הישראלי הונף ונתלתה כרזה שהוכנה מראש ושם האנייה שונה לספינת ההגנה "לא-תפחידונו". כולם שרו את המנון "התקווה". שתי משחתות בריטיות נצמדו בחוזקה משני צדיה של ספינת המעפילים הרעועה שכמעט עמדה להתפקע, והמון חיילים בריטים שקפצו עם חבלים אל תוך הספינה, אבל זה היה קרב אבוד מראש.

ספינת המעפלים "לא תפחידונו"

לאחר ההשתלטות שטנו לכיוון חיפה מלווים בשלושת המשחתות הבריטיות. הבריטים ניסו להיות אנושיים. קצין בריטי הוציא חבילת סוכריות וחילק לילדים שהיו בסביבתו. חלקם לקחו, אך אני סירבתי לקחת מתוך כעס על מה שהם עשו לנו, אז במקום, הוא הוציא את האקדח שלו, פירק את המחסנית ונתן לי לשחק אתו, כנראה בכדי לפצות אותי! תוך שניות זרקתי את האקדח ללב-ים. הקצין הבריטי הניף את ידו ונתן לי סטירה בפנים, שהעיפה אותי כמה מטרים אחורנית. למרות שהייתי בן 10 בלבד רציתי לבכות אבל לא בכיתי, קמתי והחזקתי את פניי שכאבו לי מאוד. מאחר שלא ידעתי אנגלית פניתי ואמרתי לו ביידיש (בתרגום חופשי):"אתה עוד תראה כשאני אגדל אני אהיה חייל בחיל-הים הישראלי ועוד אלחם בך ונראה איזה גיבור תהיה אז". חלום של ילד.

כאמור, בשנת 1947 נתפסנו ע"י האנגלים בלב ים ונשלחנו לקפריסין. עם הקמת המדינה בשנת 1948, עלינו ארצה – בעיצומה של מלחמת השחרור. אבי הספיק להשתתף בקרבות לשחרור הגליל.

הסיבה העיקרית שבאנו לארץ ישראל הייתה אידאולוגית. נולדתי בבית ציוני. בנוסף, בריחה מהאנטישמיות ושנאה עזה ליהודים בפולין גם בתום המלחמה, לחץ סביבתי קשה, ארץ חרבה ומוכת אבטלה. הפולנים שוב האשימו את היהודים שבגללם נהרגו עשרות אלפי פולנים ונחרבה ארצם. כל אלה לא נתנו לנו אפשרות להישאר במקום הולדתנו פולין.

לימים גדלתי והתחנכתי במדינת ישראל, ובגיל 18 התגייסתי לצה"ל, התנדבתי למשחתות של חיל הים ושירתי על המשחתת 'אח"י אילת' ואח"י חיפה, בתפקיד של מכונאי אניות בים השנים 1958-1967, כל שירותי הצבאי ועוד מספר שנים כאיש מילואים. בתום שירותי הצבאי השתחררתי בדרגת רס"ל.

בזמן שירותי הצבאי הבמאי האמריקאי אוטו פרמינגר הסריט בארץ את הסרט "אקסודוס", המספר את סיפורה של העלייה הבלתי לגאלית (הבלתי חוקית) לארץ ישראל. הבמאי קיבל אישור מצה"ל להשתמש בשתי משחתות ישראליות: "אח"י יפו ו"אח"י אילת", יחד עם צוותיהם. שטנו לקפריסין במטרה להסריט את הסרט. הבמאי קיבל גם אישור מהבריטים, ששלטו עדיין בקפריסין, להשתמש במשחתות שלנו ולצבוע אותן למספר ימים בצבעים של הצבא הבריטי, וכן לצייר את מספרי המשחתות הבריטיות ולהניף את הדגל האנגלי על ראש התורן לכמה ימי הסרטה.

בתום יום ההסרטה הראשון חזרנו לנמל לרנקה ואז הוריד מפקד השייטת שלנו את הדגל האנגלי והניף את הדגל הישראלי ודגל חיל הים, כשכל אנשי הצוות לבושים לבן חגיגי על הסיפון. הסתובבתי לכיוון הדגל המונף בראש התורן, עברתי לדום והצדעתי! צעדתי שלושה צעדים קדימה. הייתי סמל. מפקד זוטר והצדעתי לדגל ואמרתי: "היום סגרתי מעגל, ומה שנשבעתי ונדרתי קיימתי….חלום שהתגשם".

לשאלת חבריי לפשר התנהגותי, סיפרתי להם את כל הסיפור בפעם הראשונה, שאני ניצול שואה ומה עבר עליי. והם מאוד התרגשו. הוזמנתי למפקד השייטת ושיתפתי גם אותו בהתרגשות ובחוויה שעברתי. הוא השיק איתי כוסית לחיים, ואמר לי "עשית את זה כמו גבר".

חלק מקורות חיי זכורות לי כילד ויתר העדות נמסר לי ע"י אבי ואמי, אשר נפטרו לפני למעלה מ-40 שנה בארץ.

דוד שלי, איש גיבור רב מעללים ואמיץ, שתרם הרבה להצלת שארית הפליטה ברחבי אירופה לאחר המלחמה, תוך סיכון נפשו, נשאר אלמוני גם שעלה לארץ ישראל. התגורר בחיפה. המשיך להתפרנס כחייט. הוא התחתן עם ניצולת שואה מאושוויץ. התגורר בדירת חדר וחצי ברחוב יבנה 15, לא השאיר יורשים. משה ראבך ז"ל. נטמן בבית העלמין בכרמיאל לפי בקשתו בצמוד לקבר אחותו האהובה רחל (אמי) ואשתו גוסטה, ומילאתי את בקשתו וצוואתו עד תום. יהי זכרו ברוך לעולם ועד. אמן!

מקצועבשנת 1960 השתחררתי מצה"ל והתחלתי לעבוד בתחום הרכב. למדתי בתיכון מקצועי בסמ"ת בחיפה. סיימתי הסמכה בתחום ארגון, תכנון והקמת מוסכים. מורשה משרד התחבורה.

 ספורטהייתי ספורטאי מצטיין במספר קבוצות כדורגל בארץ. ייצגתי את חיל הים בחו"ל, באיטליה וצרפת במשחקים עם נבחרת חיל הים.

התנדבותהתנדבתי כ-25 שנה במשטרת ישראל במשטרת התנועה בכרמיאל ומשטרת זבולון בקריות.

בשנת 1962 התחתנתי, נולדו לנו שלוש בנות . כולן נשואות וזכיתי לתשעה נכדים, חמישה בנים וארבע בנות .

אבא שלי שירת במלחמת השחרור, מלחמת סיני וששת הימים (בששת הימים שירתנו ביחד במילואים בשריון). אני שירתי במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומבצע ליטני.  כל בנותיי וחתניי שירתו בצה"ל! 

ארבעה מנכדיי משרתים בצבא הגנה לישראל, ביניהם פקח טיסה בחיל-האוויר; אחד בספינות הטילים איש קבע בחיל הים, ממשיך דרכי; אחד בגבעתי איש קבע; ואחד בתחום הספורט. בקרוב נכדי תם יתגייס אף הוא לצה"ל. אני בטוח שבבוא היום גם נכדותיי יגדלו ויתגייסו לשירות משמעותי, ימשיכו במסורת שלי ומקומם לא יעדר מהשירות למען המדינה, וימלאו את חובתן וזכותן להגן על מולדתם.

זו תשובתי לחיה הנאצית שניסתה למחוק מעל פני האדמה את העם היהודי. זה הדור שהקמתי ועוד רבים כמוני ששרדו את השואה והקימו דורות לתפארת ועזרו לביסוסה של המדינה וביטחונה.

בגיל 73 יצאתי לגמלאות ובשלוש השנים האחרונות אני מקדיש את חיי וזמני הפנוי להנצחת השואה, שאותה לא נשכח, לא נסלח מדור ודור וגם אתם תהיו ממשיכי דרכי! 

כיום אני משמש כמרצה במרכז משמעו"ת בקריית מוצקין ואיש עדות למסע לפולין מטעם משרד החינוך.

עדויות וחפצים וסרטיםהפקתי בשנת 2010 בעצמי סרט באורך שלוש שעות בשני חלקים. חלק א: מסע חיי מרדכי שפלר (ראבך). חלק ב: החיפוש אחרי בית סבא שלי בפולין בשנת 2010: לאחר 72 שנה חזרתי לשם, ומצאתי אותו ואת בית הכנסת, העומד בשיממונו למעט שלט המציין את מיקומו של בית הכנסת. את הסרט ביים יוסי ראבך שהוא נינו של סבי, שנרצח בבית הכנסת בתקופת השואה, הנושא את שמו. ובעזרתו של ידידי הצלם אדי בירן.

המפיק: מרדכי שפלר, הסרט נמצא ביד ושם ומתועד בספרייה. מספר תיעוד ארכיון – יד ושם-9324233בשנת 2012 תיעדו אותי בסרט על תולדות חיי בביתי ומסרתי עדות עבור יד ושם. מספר תיעוד בארכיון יד ושם מספר-932433

ארנק עור לתעודות ומסמכיםארנק עור לכיס מעיל פנימי כבן 130 שנה שהיה שייך עוד לסבא רבא שלי, והועבר לסבא שלי רבי יוסף ראבך הי"ד. לאחר שנרצח ע"י הנאצים לפני שברחנו ונטשנו את הבית נלקח ע"י בנו משה ראבך ז"ל ושימש כארנק שבו שמר דודי את הדרכונים הפולנים שלנו כל תקופת המלחמה בחבית עץ אטומה וקבורה באדמה בחצר ביתו של דודי דב ראבך, בעיר יאקוצק, בסיביר. נמסר על ידי ליד ושם בירושלים. מספר תיעוד-יד ושם במחשב-10195177

מחזור תפילה לראש השנה רקום באותיות זהבמחזור התפילה לראש השנה של סבי רבי יוסף ראבך זצ"ל שהודפס עבור סבי בשנת 1907 עם עטיפת עור ורקום בו שמו של סבי יוסף ראבך באותיות  זהב בבית דפוס בעיר לעמבערג בשנת תרס"ו. לאחר שסבי נרצח ונשרף בבית הכנסת בסנוק נלקח על ידי דודי משה אח אימי. אח"כ נמסר לאימי רחל. והועבר אחרי מות אימי לידי.אני העברתי אותו ליד ושם בירושלים למשמרת נצח. מספר תיעוד-עדיין לא קבלתי

מחזור התפילה לראש השנה של סבי רבי יוסף ראבך זצ"ל שהודפס עבור סבי בשנת 1907 עם עטיפת עור ורקום בו שמו של סבי יוסף ראבך באותיות זהב בבית דפוס בעיר לעמבערג בשנת תרס"ו. לאחר שסבי נרצח ונשרף בבית הכנסת בסאנוק נלקח על ידי דודי משה אח אמי. אח"כ נמסר לאמי רחל והועבר אחרי מות אמי לידי. אני העברתי אותו ליד ושם בירושלים למשמרת נצח. (מספר תיעוד-עדיין לא קבלתי).

דור ההמשך שלי

צולם בליל הסדר ניסן תשע"ד –2014, משפחה לתפארת-גאווה גדולה שלי. אפריל 2014

מרדכי (מוטי) מרכוס שפלר דור אחרון לניצולי השואה. אפריל 2014 

 תשעת נכדי דור ההמשך שלי, מלח הארץ, וגאוותי הגדולה. הם ימשיכו במפעל חיי – הנצחת השואה.