מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בשנת 1935 בעיר בהריצן שבסרביה. בשנת 1941, בהיותי בן 6 ,לערך, גורשנו ע"י הגרמנים לאוקרינה

ברגל ,בקור, בשלג ובבוץ מהלך הליכה של מספר שבועות עד לעיר קופייגורוד שבאוקריינה,שלגדות נהר הנייסטר. המחנה היה מגודר והוריי נפטרו בתוך המחנה. נותרתי יתום בגיל 6 בלי קרוב ומודע. במשך הזמן נפתח המחנה, הוסרו הגדרות ויהודים אספו את היתומים למוסד כדי להשאיר אותם בחיים עד שיימצא להם פתרון.

 

בעצם, סיפורנו מתחיל בבואו של שרגא למוסד היתומים שבגטו. נאמר לנו כי שרגא ייקח כמאה ילדים  מילדי

המוסד ויוביל אותם בדרך לארץ ישראל.

 

באותה תקופה (שנת 1943) עדיין הייתה המלחמה בעיצומה, מנהלי המוסד התחילו בבחירת הילדים.

הראשונים נבחרו ילדים  יתומים וחולים. בשל מצבי הבריאותי. נבחרתי בין הראשונים.  לא יכולתי ללכת בכוחות

עצמי לכן נבחר ילד שהתחייב לסחוב אותי בדרך לרכבת שהייתה מרוחקת מהמוסד מספר שעות הליכה. באותו

ערב, התארגנה שיירת הילדים ובראשה שרגא.  יצאנו בלילה ,הלכנו בשקט מוחלט כאשר הילד הסוחב אותי

נושא אותי על הכתפיים. אחרי הליכה ארוכה, הגענו  אל הרכבת שתיקח אותנו לרומניה. לפנות בוקר הגענו אל

העיר בוזאו אשר ברומניה הושיבו את כל הילדים במעגל גדול בתוך תחנת הרכבת ואמרו לנו לחכות שיבואו יהודים

טובים וכל אחד יקח ילד לביתו. אכן הגיעו  יהודים ולקחו ילד או שניים. נשארתי לבדי ואף אחד לא לקח אותי לביתו.

 

לבסוף נשלחתי אל משפחה  יהודית ,שהסכימה לקבל ילד  בלית ברירה. הייתה זו משפחה של זוג צעיר שזה

עתה התחתנו שניהם עבדו מחוץ לבית במשך כל היום ובערב שבו הביתה. בבית הייתה גם אמה של האישה

אשר קיבלה אותי בחום וטיפלה בי במסירות ובאהבה רבה. הטיפול המסור הטיב את מצבי. התחזקתי, יכולתי

ללכת ואחר כך גם לרוץ והרגשתי כי חזרתי לחיים. כעבור כשלושה חדשים הודיעו כי אנחנו עוזבים את

המשפחות המאמצות וממשיכים את דרכנו לארץ ישראל.

 

הפרידה הייתה קשה עבורי ועבור אמה של האישה. בבוקר הנסיעה נפרדנו בחיבוקים ונשיקות ונסענו אל

האנייה קזבק  אשר לקחה אותנו מנמל קונסטנצה שברומניה לאיסטנבול שבטורקיה. משם ברכבת דרך סוריה

ולבנון ישר למחנה עתלית  שבחיפה. כעבור יומיים כל הילדים אשר לא מצאו משפחה או קרובים נשלחו למוסדות ילדים בארץ . אני שלא היה לי קרוב או מכר נשלחתי עם עוד שמונה ילדים

למוסד עליה בפתח תקוה. 

 

 

                                           

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 קבוצת הילדים הראשונה במוסד עליה בפתח תקוה

 

 מבין תשעת הילדים שהגיעו למוסד הייתי היחיד שלא היה לו אף קרוב או גואל. מנהל המוסד עזר לי בחיפוש

קרובים הוא פרסם דרך הסוכנות היהודית, באמצעות העיתונות והרדיו  במדור חיפוש קרובים,  כי ילד בשם נפתלי דויטשמן מבריצן, שבבסרביה מחפש בן משפחה. במשך יותר משלוש שנים לא פנה איש. אני לא התייאשתי כי

אבי אמר לי כאשר הייתי כבן שש כי יש לו אחים באמריקה. אכן ,באחד הימים, מנהל המוסד קיבל מכתב מאשה בארצות הברית אשר ביקשה פרטים עלי והתברר כי זו דודתי, אחות אבי .

 

היא שלחה מכתב  ובו כתבה כי יש לה שתי בנות גדולות ויש לה גם שני אחים בארצות הברית ולהם משפחה

גדולה. דודתי הודיעה לאחיה כי מצאה את הבן היחיד של אחיהם אשר כל המשפחה הושמדה בטרנסניסטריה שבאוקראינה. הם יצרו איתי קשר מכתבים ושלחו לי גם תמונות שאבי שלח להם לפני המלחמה. את כל השנים הראשונות בארץ עד גמר לימודי בבית הספר היסודי עשיתי במוסד עליה. לאחר שסיימתי את כיתה ח', לאחר

ארבע שנים ,נשלחתי לבית הספר החקלאי במקווה ישראל ללימודי התיכון.                         

 

בשנת לימודיי השנייה במקווה ישראל מצאתי כי בסידור העבודה שבצו אותי לעבודה בפרדס . כבכל יום יצאו

קבוצת העובדים לפרדס  לעבודת יומם . אנחנו קבוצה של חמישה תלמידים יחד עם חמשה עובדים  שכירים

נשלחנו לחפור גומות. בשעה עשר יצאנו להפסקת עשר לאכול ולנוח מתחת לעצי הפרדס. תוך כדי מנוחה

התפתחה שיחה בין התלמידים לעובדים השכירים. אחד העובדים השכירים  שאל אותי באיזו ארץ נולדת ועניתי ברומניה. הוא שאל ביזו עיר ואמרתי בבריצן. הא אמר: גם אני נולדתי בבריצן .הוא שאל מה שם המשפחה שלי, אמרתי לו  וסיפרתי לו בקצרה את תולדות משפחתי. הוא אמר :" אבי מכיר את כל אנשי העיירה אני אברר אצלו

אולי הוא מכיר מישהו ממשפחתך". 

למחרת כבר לא עבדתי בפרדס ושכחתי מכל השיחה. כעבור כשבוע  בא חבר ואומר כי מישהו מחפש אותי .

יצאתי ופגשתי את אותו עובד שכיר. הוא אמר לי כי אביו אמר לו כי הכיר את משפחתי וכי יש לי דוד בברזיל, אח

אמי ושמו דוד קרסילצ'יק. ימים חשבתי איך אני יכול למצוא את דודי החדש? כאשר הפרטים הידועים לי הם כה מעטים. החלטתי לכתוב מכתב לשגריר ישראל בברזיל  ולבקש אולי הוא יוכל לעזור במציאת דודי. כתבתי לו את

קיצור תולדות חיי  וביקשתי אולי הוא יוכל לאתר את דודי .עברה חצי שנה ושוב שכחתי מכל העניין.

 

יום אחד, אני מקבל מכתב מברזיל אני פותח את המכתב בידיים רועדות וכתוב בו כי השגריר החליט לעשות את הבלתי אפשרי. הוא כינס את עובדי השגרירות הקריא בפניהם את מכתבי וביקש לעשות הכל למציאת דודי. אכן הצלחנו למצוא את הדוד והנה כתובתו וגם מכתב ממנו בדרך. כך מצאתי גם אח של אימי והמשכתי בקשרי

מכתבים במשך כל חייו. סימתי את לימודיי במקווה ישראל  והתגייסתי לצבא במסגרת גרעין נחל של בני עקיבא.     

   

הפגישה עם המשפחה המאמצת מבוזאו                       

באחת  מהחופשות בצבא, ממש במקרה, פגשתי את המשפחה שאירחה אותי בבוזאו. הם עלו ארצה בשנות החמישים והתגוררו בקריית אונו. כאשר הוצאתי מטרנסניטריה הם הגיעו לארץ לאחר קום המדינה. אם האישה

כבר לא הייתה בחיים, אבל ברומניה נולדה להם בת יחידה, היא נקראה חוה  על שם אם האישה. חוה הייתה

בת שמונה כאשר נפגשתי עם ההורים. הפגישה הייתה מרגשת בביתם הקטן בקריית אונו.  לי לא היה אפילו

חדר לארח אותם, כי הייתי חייל, הרגשתי צורך עז לגמול להם על הטובה אשר עשו עמי. ממשכורתי הצבאית

הזמנתי את הילדה בת השמונה לקרקס, ברמת גן, אכלנו פלאפל, קניתי לה ממתקים והצטלמנו תמונה

למזכרת  לבסוף החזרתי אותה לביתה.   

לאחר חתונתי , חיפשתי את המשפחה אבל הם שינו את מגוריהם ושוב לא היה לי קשר עמם. כעבור חמישים

וחמש שנים אני מקבל טלפון – האישה מעבר לו שואלת אם אני נפתלי. אני עונה בחיוב, אומרת האישה:" אני

אחותך הקטנה". מתברר כי זו חוה הבת של מארחיי אשר מחפשת אותי כבר שנים וסוף סוף מצאה. הייתה

פגישה מרגשת וכך נסגר עוד מעגל.                    

                

בשרותי הצבאי בנחל שרתתי בבני דרום שם הכרתי את אשתי ,יפה, שהייתה חברת גרעין .התחתנו  לפני

חמישים ושבע שנים. נולדו לנו שלושה ילדים כולם נשואים יש לנו שניים עשר נכדים ושלושה עשר נינים. אני

מרגיש  כי מילד יתום אחד הצלחנו להקים משפחה גדולה לתפארת.