מאגר סיפורי מורשת

שמי פנחס, נולדתי באפגניסטן בשנת 1938. נולדתי למשפחה בה אמי הייתה האישה השנייה של אבי. אמי נפטרה כשלא הכרתי אותה עוד אבי היה זקן, עיוור ועני, ואני הייתי המוביל שלו. היו שני אחים בוגרים מהאישה הראשונה (של אבי) ואני הייתי בן יחיד מן האישה השנייה. מכיוון שאבי היה עני לא היה לי מספיק אוכל.

בבית הספר הייתי אוכל פרוסת לחם עם מלפפון, ובגדים ונעליים תמיד קיבלתי ישנים מאנשים אחרים. באפגניסטן תמיד קיימנו את חגי היהודים: למשל בסוכות היינו עושים סוכה עם סכך של ערבה והדפנות היו מכוסים בשטיחים מסורתיים. על התקרה היינו תולים מגוון פירות – במיוחד רימונים. שער הכניסה לסוכה גם הוא היה עשוי מערבה. אתרוגים היו מגיעים מהארץ. לפעמים לא היו מגיעים אתרוגים בגלל המלחמות, אז היינו מברכים כהרגלנו אבל באותה השנה (נטולת האתרוג) לא היינו מברכים ״שהחיינו״, מכיוון שכבר בירכנו על האתרוג הישן.

באפגניסטן בעיר הראת היו ארבעה בתי כנסת ושני בתי מדרש שהיו בתוך בתי הכנסת. בית מדרש אחד היה על שם הרב ששמו אשר, ובית המדרש השני על שם הרב ששמו יהושע. אני למדתי אצל יהושע יהדות. הרבנים הגדולים והאנשים החזקים היו הראשונים שעלו ארצה בזמן שנפתחו שערי ישראל. לנו לקח הרבה יותר זמן מכיוון שהיינו עניים.

העלייה לישראל

אנחנו עלינו בסופו של דבר עם אחי הגדול. עלינו דרך פרס לעיר משהד והתיישבנו שם במשך חודש. משם עברנו לטהרן וגם שם התיישבנו במשך חודש. ואז עלינו אל הארץ אל שער העלייה. אחי ומשפחתו עברו לירושלים ואבי ואני נשארנו ב"שער העלייה". הממשלה רצתה להפריד ביני לבין אבי מכיוון שהוא היה כבר זקן ואני הייתי צריך ללכת ללמוד, אבל אנחנו היינו קשורים אחד לשני בנפשנו  לא יכולנו לחשוב על כך שאבי היה נשלח לבית זקנים ואני הייתי עובר לגדול בקיבוץ.

בנוסף לכך רצה השמועה שבקיבוצים אוכלים חזיר, ואנחנו היינו דתיים מסורתיים. לאחר תקופה מסוימת בה נשארנו אני ואבי ב"שער העלייה", מישהו אמר לי שאני עושה דבר לא נכון כי אני נער ואני לא לומד. לקחתי את זה לתשומת ליבי והבנתי שאני חייב להיפרד מאבי. היה לי קשה מאוד להיפרד מאבא ולחשוב איך הוא יקבל את זה. בלית ברירה אמרתי לאבי שאני חייב ללמוד ואבי פרץ בבכי, וגם אני. לאחר מספר דקות הוא אמר שאני צודק הוא לא רוצה לקחת אחריות על העתיד שלי, לכן הוא אמר: ״לך לדודה שלך במעברת עמישב בפתח תקוה, דודה רבקה נמצאת שם, לך תתייעץ איתה מה לעשות.״ סיפרתי לדודה שאת אבי לוקחים לבית אבות ואני לא יודע מה יהיה איתי. רצו לשלוח אותי לקיבוץ לא רציתי ללכת כי אמרו שבקיבוצים אוכלים חזיר. הדודה אמרה לי: ״אני מבינה אותך, ואם אתה רוצה – תבוא לגור איתנו בצריף.״ הצריף היה בגודל שלושה על ששה מטרים והם היו חמש נפשות וכולל מטבח. לכן היה קשה להיכנס לשם ומחוסר ברירה הלכתי לשם.

לאחר מספר חודשיים שבהם היה קשה מאוד – למשפחה וגם לי – הלכתי לחפש קיבוץ דתי. לא קיבלו אותי כי לא ידעתי חשבון, ואחרי זמן מסוים ראיתי שאני חסר אונים. החלטתי ללכת לקיבוץ לא דתי וחשבתי לעצמי שאני לא אוכל אוכל בשרי, אבל בסופו של דבר נשלחתי אל הקיבוץ והשמועה לא הייתה נכונה בכלל. לעומת זאת חברי הקיבוץ קיבלו את פני יפה מאוד, וצוות אליי מדריך ששמו היה פרץ יפה. בקיבוץ עבדנו שלושה ימים מלאים במטעים ובשלושת הימים הנותרים בשבוע עבדנו חצי יום וחצי יום למדנו. החברה שהייתי בה לא ידעה עברית. המדריך בחן אותי בעברית וראה שהעברית שלי יותר טובה משל אחרים. לעומת זה בחשבון לא ידעתי כלום, לכן הוא הצמיד אלי ילד שהוא לימד אותי חשבון ואני לימדתי אותו עברית. היה לנו עיתון מנוקד בשם "אומר", אני נורא אהבתי לקרוא ולדעת מה קורה בארץ ובעולם וראיתי שלא תמיד העיתון מגיע אלי. אמרתי למדריך שאני מעוניין להיות אחראי לעיתון ולקחת מהמזכירות את העיתון ואז לחלק לאחרים, וככה הייתי כל יום קורא עיתון – כך למדתי עברית, וכל מה שלא הבנתי הייתי שואל, וככה לומד.  במשך הזמן המדריך אמר לי שאם כבר אני אחראי להביא את העיתון, בנוסף אביא מכתבים שהילדים קיבלו מהבית. הייתי מחלק את המכתבים וראיתי שכולם מקבלים מכתבים חוץ ממני. רק אני לא הייתי מקבל והיה כואב לי הלב הייתי הולך לצד ובוכה.

המדריך ערב אחד בא וקרא בשמות. הוא אמר: ״כל אלה שקראתי בשמם הולכים להתגייס בעוד חודשיים״ . אני הייתי ביניהם. אמרו לנו שבקיבוצים מתגייסים לחילות קרביים או לצנחנים או לנח״ל. מאחר ואנחנו לא רצינו להיפרד מהחברים, הלכנו לנח״ל ביחד. מאחר והיינו קבוצה קטנה (אי אפשר ללכת לנח״ל בלי גרעין), חיברו אותנו לגרעין "שלהבת" שהיה מורכב מהקיבוצים חוליות, כפר הנשיא, אושא ואנחנו מקיבוץ יפעת.

עשינו טירונות קרבית. כחצי שנה עשינו רק טירונות, לאחר מכן העבירו אותנו להיאחזות נח״ל עוז בגבול מצרים ליד ניצנה. שם החזקנו את המקום כשבעה חודשים. לאחר מכן לקחו אותנו לקיבוץ עין גב, שמה עזרנו להם בעבודות ובשמירות. לאחר כחצי שנה עשינו אימון מתקדם של הצנחנים ועברנו לקיבוץ לשל"ת (שירות ללא תשלום). משם השתחררנו. בזמן השירות ניסיתי לשכנע חלק מהחברים לחזור לקיבוץ יפעת לא הצלחתי, כי לכולם היו משפחות בבית. לצערי גם אני נאלצתי לא ללכת לקיבוץ ושוב פעם חזרתי לצרות הישנות שלי… היכן לגור, מה לאכול, איפה לעבוד, ובכלל מה לעשות. אז חזרתי לדודה שלי במעברת עמישב כי הפעם ידעתי שזה לא לתקופה ארוכה, את המשכורת הצבאית שלי חסכתי. מאחר והיה לי את הכסף השכרתי דירה (חדר אחד),  מצאתי עבודות מזדמנות והצלחתי להתקיים. עם הזמן ראיתי שקשה לי לחיות לבד, כנאמר "לא טוב להיות האדם לבדו". פגשתי מישהי ושמה אסתר ומיד התאהבתי בה, לאחר זמן קצר התחתנו. הבנתי שבחדר אחד לא נוכל לחיות, אז הלכתי לשכנים ולמשפחה ולוויתי כספים וקניתי דירה עם שירותים ותנאים נורמליים.

פנחס עם אשתו ונכדיו

לאחר שנה נולד לנו בן בכור זכר בשם דרור ואז הבנתי שאישה וילד זה עסק יקר. אז מצאתי עבודה ביציקת מתכת (יציקת מתכת נוזלית בטמפרטורה של 1000 מעלות). לאחר ארבע שנים נולדה לנו בת בתאריך בו אימא שלי נפטרה (ליל הסדר). קראנו לה על שם אימא שלי, "מיכל". לאחר שנתיים הבוס שלי פשט את הרגל ונאלץ לפטר את כל העובדים. נאלצתי לחזור לצרה המיתולוגית שלי איך להתקיים. הפעם הלכתי אל לשכת העבודה והחלטתי שאני רוצה ללמוד שרברבות (אינסטלציה). אמרו לי שהקורס ייפתח בעוד שלושה חודשים ושלחו אותי לעבוד בעבודות דחק. לאחר שלושה חודשים בתחילת הקורס בלוד לא היה לי כסף לנסוע מפתח תקווה ללוד. זה היה לאחר מלחמת ״ששת הימים", לכן הייתי לובש מדים וטופס טרמפים. לאחר שלושה חודשים נפתח הקורס וסיימתי אותו בהצטיינות.

חיפשתי עבודה בשרברבות. בסוף מצאתי משרה במחלקת האחזקה במוטורולה בתל אביב. הייתי נוסע כל יום בשלושה אוטובוסים וכל כיוון היה לוקח שעה וחצי. לאחר כשנה מוטורולה גדלה מאוד והייתי צריך לנוע בין הבניינים אז נתנו לי טוסטוס (ריקשה) עם שלושה גלגלים לנוע ממקום למקום.

פנחס מקבל תעודת הוקרה מחברת מוטורלה

פנחס סימן טוב מקבל תעודת הוקרה נוספת 

אז נולדה לנו סמדר ולאחר ארבע שנים נולדו לנו תאומות ושמותיהן דורית וגלית. לאחר 32 שנה של עבודה יצאתי לגמלאות. היום יש לנו חמישה ילדים, 16 נכדים וחמישה נינים. בזמני הפנוי אני הולך למתנ"ס בית מרקו, יש לנו שם הרצאות, התעמלות, וטיולים. יש לנו חצר עם גינה וכמה עצי פרי, כך שזמני גם מוקדש לגננות ודברים מסוג זה, מה שמספק אותי מאוד.

לפני כחמש שנים אשתי עברה אירוע מוחי, מצבה הלך והידרדר מיום ליום. במשך חמש שנים היא סבלה מאוד ואנחנו יחד איתה. לצערי הרב לפני כשבועיים היא נפטרה ואני נשארתי אלמן.

משפחת סימן טוב המורחבת

פנחס מספר את סיפורו:

הזוית האישית

אביהוא גרינברג: חשוב לציין שתכנית הקשר הרב דורי היא תכנית מדהימה שמעשירה את שני הצדדים. הספקתי ללמוד מפנחס (השותף שלי לתכנית) המון על החיים, על פרנסה, על משפחה ועצמאות. ואני הצלחתי ללמד את פנחס מעט על טכנולוגיה חדישה. כתבנו את סיפורו במשך מספר מפגשים וחשוב לציין שנהניתי, הייתי מרותק לסיפורו ואפילו מצאנו מספר תחומי עניין משותפים. אז כפי שהצלחתם להבין זכיתי בשותף מדהים לתכנית ואני מאחל לו את כל הטוב שבעולם.

פנחס סימן טוב: לאחר חוויית תכנית הקשר הרב דורי הבנתי שזכיתי בבחור נבון, חכם, מבין עניין, עם ראש פתוח, אני מאחל לו חיים מאושרים בא' ובע' ושיצליח בכל מעשיו ולאן שיפנה.