מאגר סיפורי מורשת

אילו הייתי בן היו קוראים לי אורי. נולדתי בת, אז שמי נעמי. שם המשפחה הקודם שלי הוא ראונר, לאחר החתונה הוא השתנה לאבדר. נולדתי בישראל בפתח תקווה בתאריך 20.3.1941.

גדלתי בכפר ידידיה, הנמצא בין חדרה לנתניה. הייתי הילדה הבכורה והרגשתי האחראית על אחי ועל המשק. הטילו עלי להאכיל את העופות, הייתי עדיין ילדה ולפעמים שכחתי.  כשראיתי את אימא שלי חוזרת מהשדה נזכרתי שהוטל עלי להאכיל את העופות, רצתי ללול ופיזרתי מהר את המזון לעופות על האדמה במקום באבוסים.

בתקופה בה נולדתי המדינה הייתה בשלטון האנגלים. בגנים ובבתי הספר אמרו לנו לא לדבר איתם, כדי שהם לא יחלצו מאתנו מידע. הם חיכו לנו אחרי בית הספר עם סוכריות ואבטיחים.

בפסח ערכנו שולחן, שרנו ׳מה נשתנה׳ והחבאנו אפיקומן. בראש השנה חגגנו את החג כהלכתו, היו מונחים על השולחן כל הסימנים. בחנוכה היו פורשים  מפה, על המפה היה ממתקים ומתנות. בגלל זה חנוכה היה החג האהוב עלי. גדלתי בכפר ידידיה ומאוד אהבתי את הגן, כל יום אימא של מישהו אחר הייתה מכינה אוכל לכולם. למדתי בבית ספר בכפר ידידה. בשנת 1954 ,בכיתה ו', עברתי לגליל העליון, לרמות נפתלי. ברמות נפתלי לא היה בית ספר ונאלצנו ללמוד בקיבוץ "כפר גלעדי". מכיוון שהתחבורה לא הייתה מפותחת כמו היום, אז נשארנו שבוע ימים בבית הספר. בסופי שבוע ביקרנו בבית ההורים. הייתי "ילדת חוץ" בכפר גלעדי, שזו הרגשה לא טובה. אחרי שנגמר בית הספר הייתי מצטרפת כל פעם לחברה אחרת ללכת לבית ההורים שלה. זה לא היה קבוע לאיזה בית אני הולכת.

בית הוריי היה מורכב משני חדרי שינה, מטבח סלון ופינת אוכל בחדר אחד. השירותים היו בחוץ. לארונות המטבח לא היו דלתות והיו וילונות ובישלנו על פתיליה. היו לי גם כמה שירי ילדות אהובים כמו ׳כפרי זה הקטן׳, ׳כחול ים המים׳, ׳אחינו הנהג׳, ׳שירי ארץ ישראל׳. זכור לי שהיינו נפגשים אחרי הלימודים במרכז המקומי ומשחקים משחקי חברה כמו מחניים, סימני דרך ודג מלוח עד החושך. פעמיים בשבוע היה לנו תנועת נוער (הנוער העובד) ושם שיחקנו משחקים. היו לי שני חוגים: חוג חליל וחוג שבו מלמדים איך לתקן גרביים ולסרוג שמלות.

אימצנו ילד ניצול שואה שקראו לו אריה: כתבו על לוח המודעות "מי רוצה לאמץ ילד" והוריי אימצו אותו. כשהוא הגיע לגיל 14 הוריו חיפשו אותו ושלחו לנו הודעה, הוריי הכינו אותו לטיסה (הוריו גרו בארצות הברית). היה בא אליו פסיכולוג כדי לדבר איתו. עד אז לא ידעתי שהוא לא אחי, והיה לנו מאוד קשה להיפרד. אחרי 35 שנים הוא חזר לארץ לחפש אותנו. בסוף נפגשנו וזה היה מאוד מרגש.

כילדים היינו משחקים הרבה משחקי חברה ונפגשתי עם הרבה חברות. אני וכמה חברות היינו משחקות משחק שבו תולים מתנה על עץ וכל פעם מפתיעים חברות. בתור ילדה אני זוכרת את מלחמת השחרור, אני זוכרת שחפרו תעלות הגנה והגיע מטוס מעל הישוב שלנו, הורידו אותו מהאוויר והוא נחת בפרדס לפני שהוא הצליח לירות. אני זוכרת שהייתה לי מורה שאחיה מת במלחמת השחרור והיא שרה לנו שיר על זה. זה היה קצת טראומה, כי עד אז לא הכרנו מישהו שחבר או בן משפחה שלו נפטר. למדתי בתיכון "משמרות" בפרדס חנה ולמדתי שם ארבע שנים. אהבתי את התיכון ונפגשתי עם חברותיי. הכי אהבתי בבגרות להיפגש עם חברותי ולצאת לטיולים שנתיים.

שירתי בנח״ל ותוך כדי השלמנו הקמת ישוב באזור לכיש. הכרתי את בעלי בצבא. התחתנתי בירושלים, בשנת 1962. הייתי בת 21, וזאת הייתה החתונה הראשונה שהייתה מחוץ למושב (עד אז כולם עשו את החתונה בחצר של ביתם). הייתי בת 22 כשנולדו לי תאומים. יש לי שני ילדים וחמישה נכדים.

עבדתי בבית ספר לחינוך מיוחד בארץ. מאוד נהניתי מכיוון שאהבתי לעזור לילדים. עבדתי שם 20 שנה, יש לי השכלה תיכונית, אף פעם בתור ילדה לא חשבתי מה אני אעשה כשאהיה גדולה. לדעתי לימודים זה דבר חשוב מכיוון שקשה למצוא בלעדיהם עבודה, וגם כי הם נותנים משמעות לחיים.

יצאתי לחו"ל והייתי בתורכיה, תאילנד, יפן, סינגפור, נפאל, הודו, סין, סקנדינביה, סרי לנקה, אוסטרליה, ארצות הברית, צרפת, רומניה וגרמניה. נסעתי בשביל הנופש ולביקורים משפחתיים. מאוד נהניתי מהתרבות ומהנופים.

הזוית האישית

נעמי אבדר השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי אדיר שומר ואמיתי שלם. התכנית נערכה בבית הספר עין הרים בעין כרם, התשע״ט.